לָמַדְתִּי  אֵיךְ  לִחְיוֹת  חָכַם  וָקַל,
אֶת  אֱלוֹקִים  לַשָּׁוְא  לֹא  לְשַׁגֵּעַ,
בָּעֶרֶב  לְטַיֵּל  בְּמַעֲגָל  –
אֶת  דַּאֲגַת  הַנֵּטֶל  לְיַגֵּעַ.

כְּשֶׁמְּאַוְּשׁוֹת  לָפוֹת  בַּעֲרוּצוֹן,
מַצְהִיב  אֶשְׁכּוֹל  עֲלֵי  זְמוֹרָה  נִכְוֶצֶת  –
שְׂמֵחָה  אֲנִי,  וְשָׁרָה  לִי  פִּזְמוֹן
עַל  הַחַיִּים,  על  בַּר  חֲלוֹף  לָנֶצַח.

חוֹזֶרֶת.  הֶחָתוּל  אוֹתִי  פּוֹגֵשׁ.
הוּא  מְגַרְגֵּר,  לוֹקֵק  לִי  הַיָּדַיִם.
עַל  צְרִיחַ  מִנְסָרָה  בּוֹהֶקֶת  אֵשׁ
וּמִשְׁתַּקֶּפֶת  בַּאֲגַם  הַמַּיִם.

רַק  לְעִתִּים  נֶחְתֶּכֶת  כָּאן  דְּמָמָה
מִצְּעָקוֹת  שֶׁל  חֲסִידָה  נִבְהֶלֶת,
וְאִם  תִּדְפֹּק  לַדֶּלֶת  מִשּׁוּם  מָה  –
אֲפִלּוּ  לֹא  אֶשְׁמַע  זֹאת,  כָּךְ  נִדְמֶה  לִי.

1912