אֹור  הָרוּחַ  נָס  אָחוֹרָה,
עֶרֶב  מִתְקַדֵּם  אָפֹרָה.
עֵץ  הָאֹרֶן.  בָּא  עוֹרֵב.
עַל  מֵיתָר  רָדוּם  יוֹשֵׁב.

שָׁם,  מֵאֲחוֹרֵי  הָאֹפֶק,
אֵיךְ  תִּזְכֹּר  עַל  אוֹדוֹתַי?
תַּעֲגֹם  בְּלֵיל  הָאֹפֶל
עַל  אַהֲבָתִי,  אוּלַי?

גַּם  אִם  נַפְשְׁךָ  –  בַּת  רֶגַע,
מֵעֲלֶיךָ  לְלֹא  פֶּגַע
גֵּאוּתְךָ  הַצְּעִירָה,
חִבָּתִי  שֶׁנִּשְׁמְרָה.

אַל  תְּזְעַם  כְּשֶׁבָּרָקִיעַ
דְּמוּת  קְלִילָה  חוֹלֶפֶת  שׁוּב,
אִם  לְאָשְׁרְךָ  תַּגִּיעַ
עִם  אַחֶרֶת,  הָאָהוּב.

רוּחַ  הָעַרְבַּיִם  שָׁטָה,
סְנוּנִיוֹת  דּוֹאוֹת  לְמָטָה,
הִנֵּה  סַעַר  מִתְכָּהֶה,
בְּעֵינֶיךָ  לֵיל  בּוֹהֶה.

21.08.1905