שָׁם  מפוֹרֵר  שְׁעוֹן  הַחוֹל
אֶת  הָעִדָּן  מִיּוֹם  לְיוֹם,
שָָם  גַֹם  צוֹבֵעַ  הַמִּכְּחוֹל
בִמְקוֹם  רִיסִים  —  אֶת  הֶחָלוֹם,
יָד  שֶׁהֵזִיזָה  תַּלְתַּלִים,
וּבְאַקְרָאי  —  קְפִיצַת  גַּבָּה…
כָּךְ  מִסְתַּיְּמוֹת  לָהֶן  מִלִּים  —
וּמַתְחִילָה  הָאַהֲבָה.

נָכוֹן  —  סִבּוֹת  הָאַהֲבָה
לֹא  עֲבוּרֵנוּ  מֻגֱדָּרוֹת,
נָכוֹן  שֶׁאֵין  זוֹ  הַסִבָּה
כְּשֶֹמְּפַנֵּק  רַק  לְהַקְשִׁיב
וְרַק  לִרְאוֹת.

גָּ’אז  שֶׁעִם  שַׁחַר  מְנֻגָּן
עַַל  הַתָּנוּר  הַמְּשֻׁמָּשׁ  —
כֻּלּוֹ  משְׂחָק  יָשָׁן  נוֹשָֹן,
אֲבָל  כָּל  פַּעַם  הוּא  חָדָשׁ…

שָׁם  מִתְרַחֵשׁ  לוֹ  הָאָבִיב
מָאתַיִם  פְּעָמִים  בְּיוֹם,
שָׁם  שִׁגָּעוֹן  נִהְיֶה  חָבִיב
כְּשֶׁהַיְּקוּם  שֹוֹחֶה  לִתְהוֹם,
הֻפְנָה  לְלַיְלָה  הַמַּבָּע,
חָזְרוּ  לַמֵּצַח  תַּלְתָּלִים…
כָּךְ  מִסְתַּיֶּמֶת  אָהֲבָה  —
וּמַתְחִילוֹת  לָהֶן  מִלִּים.