בַּגִּנָּה  שֶׁבָּעֵמֶק
הַזָּמִיר  מְסַלְסֵל  —
וְאוֹתִי  הוֹבִילָה  דֶּרֶךְ
אֶל  הַסּוֹף  הָאָפֵל.

נֶעֱזַבְתִּי,  נִשְׁכַּחְתִּי
בִּשְׁנוֹתַי  הָרַכּוֹת,
וּמֵאָז  שֶׁהִתְיַתַּמְתִּי  —
רַק  בּוֹכֶה  אֲרֻכּוֹת.

אֲנִי  חַי  בְּלִי  מוֹלֶדֶת
בְּאַרְצוֹת  הַנֵּכָר.
לֹא  יִמְצָא  פִּנָּה  הַיֶּלֶד
לֹא  הַיּוֹם,  לֹא  מָחָר.

זֶה  הַלַּיְלָה  אֲנִיחַ
אֶת  רֹאשִׁי  בַּמָּקוֹם
עִם  סוֹרֵג  וְגַם  בְּרִיחַ
וְחוֹמָה  בְּלִי  חַלּוֹן.

כָּאן  הַמָּוֶת  יַגִּיעַ,
כָּאן  יִפְגֹשׁ  הוּא  אוֹתִי.
אֵין  לְמִי  לְהוֹדִיעַ
עַל  מְקוֹם  קְבוּרָתִי.

עַל  קִבְרִי  הַצָּנוּעַ
אִישׁ  כְּבָר  לֹא  יִסְתַּכֵּל,
רַק  תִּשַּׁק  אוּלַי  הָרוּחַ
וְזָמִיר  יְסַלְסֵל…