למיכאל סווטלוב

מוּנָף  הַדֶּגֶל  הַשָּׂמֵחַ
כְּאִלּוּ  אֵשׁ  עַל  מִגְדָּלוֹר.
מִפְרָשׂ  טוֹבֵעַ,
מִפְרָשׂ  טוֹבֵעַ
אֵיפֹה  שֶׁיָּם  נִפְגָּשׁ  עִם  אוֹר.

כָּל  הַצְּבָעִים  לַמַּיִם  בָּאוּ,
סִגְנוֹן  דּוֹלְפִין  הָאוֹר  שׂוחֶה.
מֵאַגָּדָה  הוּא,
מֵאַגָּדָה  הוּא  –
כִּי בָּעוֹלָם  אֵין  אוֹר  כָּזֶה.

לְפֶתַע  סְעָרָה  בָּאֹפֶק,
גַלִּים  רָבִים  וּמִתְוַכְּחִים.
תֵּדַע,  מִפְרָשֹ –
לַיָּם  יֵשׁ  אֹפִי,
חֲזֹר  אֶל  חוֹף  הַמִּבְטָחִים!

אַךְ  כַּנִּרְאֶה  הוּא  לֹא  שׁוֹמֵעַ:
שְׁנִיָּה  אַחַת  –  וְנֶעֱלַם.
אֵינִי  יוֹדֵעַ,
אֵינִי  יוֹדֵעַ
הַאִם  הָיָה  מִפְרָשׂ  בַּיָּם.

1964