אִם  עוֹרְכִים  מִשְׁתֶּה  פָּרוּעַ  —
בְּמִקְרֶה,  בְּחֹר  נִדָּח,
עַל  גְּדוֹת  נַחַל  לֹא  יָדוּעַ,
בְּמָקוֹם  לֹא  מְטֻפָּח  —

יֵשׁ  אֶחָד  שֶׁאֶת  הַיַּיִן
מְמַעֵט  מִכּוֹס  לִלְגֹּם.
הוּא  יָקוּם  בִּשְׁעַת  עַרְבַּיִם,
יִדָּהֵם  מוּל  הַחַלּוֹן,

יַעֲמֹד  דַּקָּה  אוֹ  שְׁתַּיִם  —
וְהָאֹפֶל  לֹא  אָפֵל:
שְׁבִיל  מַכְסִיף  מֵהַשָּׂמַיִם
עַל  בָּתֵּי  הַכְּפָר  נוֹפֵל.

מִתְבּוֹנֵן  הָאִישׁ  בְּלִי  קֹשִׁי
בַּשָּׁחֹר  שֶׁמִּסָּבִיב,
אֶת  הַיּוֹם,  אֶת  זִיק  הָאֹשֶׁר
הוּא  זוֹכֵר  —  וְזֶה  מַכְאִיב.

לַמָּה  לוֹ  לְהִתְיַגֵּעַ
וְלִדְאֹב  מִזִּכְרוֹנוֹת?
אַף  אֶחָד  אֵינוֹ  יוֹדֵעַ
מִי  יָכוֹל  לָדַעַת  זֹאת?