כְּשֶׁעֶרֶב  חָרְפִּי  בַּחַלּוֹן  יֵרָדֵם,
וְרוּחַ  שְׁקֵטָה  בִּנְטִיפִים  תְּזַמְזֵם  –
יָקוּם  הַיָּרֵח  מִשֶּׁלֶג  רָטֹב,
יִשְׂחֶה  בַּשָּׁמַיִם  אֶפְרוֹח  צָהֹב.

הָאוֹר  בַּחַלּוֹן  הוּא  וָרֹד  וּסְגַלְגַּל,
מַרְבַד  מְחָטִים  –  וְהַכֶּסֶף  מֵעַל.
הַשֶּׁלֶג  מַמְשִׁיךְ  לוֹ  בְּשֶׁקֶט  לִרְקֹד,
וְיַחַד  אִתּוֹ  גַּם  פְּתִיתֵי  חֲלוֹמוֹת.

אָז  מָה  רְצוֹנְכֶם,  חֲלוֹמוֹת  רַאֲוָה?
הַרְאוּ  לִי  מִשְׁעוֹל  שֶׁהֻסְתַּר  בְּעַלְוָה’
סַפְּרוּ  אַגָּדוֹת  עַל  חַיּוֹת  וְיָפוֹת,
עַל  חֹרֶף  רוּסִי,  עַל  קוֹסְמִים  וּפֵיוֹת.

אַךְ  מָה  זֶה?  הַקֹּר  עַל  הָאָרֶץ  נוֹפֵל,
כָּבָה  הָרָקִיעַ,  כְּמוֹ  בְּדֹלַח  תָּפֵל?
פָּשׁוּט  הָאֶפְרוֹחַ  הַתָּר  בַּשְּׁחָקִים  –
בָּלַע  כּוֹכָבִים  לְבָנִים,  כְּמוֹ  זְרָעִים.