הוֹ, לוּ יָכֹלְתִּי רַק לָסֶגֶת
וּלְהַשְֹכִּיל מִבְּרֵאשִׁית
כִּי הַשּׁוּרָה עִם דָּם – הוֹרֶגֶת:
תִּגְעַשׁ בַּלֹּעַ – וְתָמִית!
הָיִיתִי מְוַתֵּר לָבֶטַח
עַל מִשְׁחֲקֵי הַתַּת מוּדָע.
כָּל כָּךְ רָחוֹק הָיָה הַפֵּתַח,
כָּל כָּךְ נָבוֹךְ בּוֹ הַמַּבָּע…
זִקְנָה הִיא רוֹמָא שֶׁדּוֹרֶשֶׁת
מִשַּׂחְקָנֶיהָ לֹא דִּקְלוּם,
תְּמוּרַת גַּלְגֶּלֶת וְקַשְׁקֶשֶׁת –
לָמוּת. לְגַמְרֵי. עַד לֹא כְּלוּם.
כְּשֶׁרֶגֶשׁ אֶת הַצְּלִיל קוֹבֵעַ –
נִשְׁלָח לוּדָר אֶל הַבָּמָה.
כָּאן קוֹל הָאָמָּנוּת גּוֹוֵעַ,
נוֹשְׁפִים גּוֹרָל וַאֲדָמָה.
1932