НОВОСТИ
Алайский рынок
שוק אָלָאִי

שלושה ימים אני יושב בשוק אָלָאִי
על מדרגת האבן, מול הדלת –
מאחוריה מסתתר מחסן.
כאן לא צריך אני דבר, בעצם –
זה המקום שנוא עלי – בערך
כמו כל מקום אחר שבעולם,
יש משהו נעים וטוב אפילו
מהקולות של המולה סואנת,
מההתרוצצות המייאשת.
רב היגון כאן ששואף לאפס,
עצום השמן – אין עצום ממנו.
הילד החיוור ועב הכרס
גוסס בשקט לעיני כולם.
ליד – הולכים גמלים שְֹדוּפֵי דבשת,
מצרצרות יהודיות משטטל,
אוזבקים מדברים להם בשקט.
הו, מה רדום מִפְתָּח לימי טשקנט!
פליטי פולין, צהובי המגפיים,
קבוצות קצינים שמגיעות בלילה,
חדשות הבוקר – טרגיות תמיד.
שכשוך שְׁלָחֳים וצפצופי צפצפת,
החום, החום, החום – גם הוא עייף…
אני שיכור בשחר, או אף קודם…
עת הגשמים. באדישות מופגנת
חימר רטוב מחליק מקיר הבית.
כמו בלרינה – בי טינה רוקדת:
יד מרימה, ברגל מפרכסת,
או לדיוקן אפל היא מחייכת
ברוחב החורים של פה מופתע.
בחצאית בלט היא מרפרפת,
וכינורות שרים לפי שרביט.
הו, איזה אושר כאן, בשוק אלאי!
אתה יושב ומתבונן בלי שובע
על פרצופים ריקים, עם תו "ביש גדא"
בהם שנאה כבדה, חשש ופחד,
תיקי מניקוריסטיות ממוסקבה –
היום חלאה זאת לכולם מוכרת,
אבל עם כוח בתולי, פורח
נכנַס ללב אי אז, כמו עונג.
בשם השם, ,תרמו לי.
מושבי
על מדרגות קטנות.
לְאַט נולד בי
טעם הלוואי הקר המשסע
של האידיוטיות הצינית.
מסתובב
אני כמו שבשבוֹנֶת,
מְנָגֵּ’ס לי.
עצוב אני, שמח, שב לַתֶּמָה
העתיקה של התחנפות ושקר,
נוסק, מעין העיט הַטְּיַינְשָׁאִני,
למחוזות שלגים וקרחונים,
משם – כיוון למטה היחיד:
דרומה, דרך הַפָּמִיר, להודו.
יושב אני, בריר שחור האצבע,
בכפתורים שחורים משתעשע,
כמו מנודה כזה, סתם שומדברניק.
החודש – מרץ. מעל השוק אלטאי
שורר לו המרחב קר הזהב.
אני על אבן זו, גוחן בקצב.
רהיטותי – קרה, חופשית מתוכן –
עודנה משחקת בי, כמו פעם.
כבר הצהריים.
ערימות של סלק,
חומים וחשופים הקרסוליים,
ריחות של של פלפל, ביב וחלומות.
הלוואי עלי – לישון, לחלום לעומק,
לחיות שנית, לחיות שלישית,– אחר כך
מעל רשרוש גזרים חדי-גולגולת,
מעל שיר בצלים – עגול, תמוה –
לומר: אני רוצה שלווה, מרגוע,
רק מנוחה בלבד, טיפונת אושר:
לשבת אפרקדן, בקוצר רוח
להיפתר מספסרי הבוקר
אשר פניהן סטופות.
אמנם, בלילה
הספסרים הליליים יקומו,
ושוב הכל יתחיל מהתחלה:
שכן, פעיל הצדק לחצ’קונים
עם פרימוסים, אשתו המנומנמת
ועם עקבי הילדים – כל רגע
הם כאן ממש, הם כאן משחקים,
על מדרגות האבן מול הבית.
כאן מושבי. כאן הנוכל – המלך.
שלושה ימים סעדתי בית קבבים,
קצינים אשר ראו כיפוף תלוע
של גבותיי, "אות הכבוד", הביטו
על עניבה צהובה, שי פריזאי, –
כיבדו אותי בשיקויי האופל,
הרעישו בערגה, בגעגוע
ונזכרו: היתכן? זה הוא
שבמועדוני צבא הופיע,
או במתנ"ס, בלילה – איזה קטע!
ישנו מנהג רוסי – נקרא הוא "ספל
עיוור", תנו לשתיין ללעוע!
ובמרפק תומכים: "אני זוכר…"
וגם אני זוכר אתכם : עליתי
אל הבמה, עשן מתוך קטרת.
נופפתי בידיים, בכתפיים,
עם השורה הראשונה פלירטטתי,
שם לעתים האירו בשיניים
החתיכות עבות הנחיריים.
הו איך נאמתי אז! הו, איך נאמתי!
עשיתי פוזות והוספתי טונים,
פרשתי גבותיי והתכרבלתי
בשתי ידיי – קרות מקוצר רוח.
כיון שרק שלווה אזי רציתי,
על המיטה היבשה חלמתי,
אך עפו בפרטר חום ותשחורת,
והערמתי, כמו קיטור חלש,
עשן עייף, איטי, מהמקטרת.
תנו לי, בשם אלוה.
אנוכי
יושב ובגביניי מנענע.
ואם לומר אמת, החברים,
איני זקוק לשום דבר, כמו פעם.
נתנו לי ראייה – אני שמח.
נתנו לי שֶׁמַע – יופי, אין ויכוח.
נתנו ידיי-רגליי – תודה פי כמה.
הו איזה אושר! יש בשוק מרחב.
בָּשָׁר יָצוּק עולה עד השמיים,
ושום שוכב כמו לבבות הג’ינג’י.
כל השאון הזה – כמו פח רותח
אשר מביא לי רִיק אחד בלבד.
אלא שכל קריאה, כל צליל ונוע,
כל ירך שחרחרה שמתנועעת
בגליל ויסקוזה, בחספוס גרביים –
בי מולידים רשעות, כליון עיניים
לציד אחרון.
בא לי לזלול
כל מה שבמישור שוכב.
שומע
אני תנועות בכל קיבה ובטן,
ומדבר
בשפת השומנים, בלשון הוושת.
עוד לא צפו בהשפלה כמוה
לא אנשים לא טבע.
עם עצמי
עודני בקלפים אותם "הכנתי".
הנה נושרת הסוליה, בחושך
פינות צווארונים. אין אף אחד,
מי שיכול לתמוך בי כאן, בלילה
הרֵיק לחלוטין בשוק אלאי.
אני חפץ לישון, חפץ קרטוב שינה,
חפץ בצדק – כדי לומר "דייני".
אבל אייה הצדק?
העיוור –
אושיט ידיי היבשות ללילה
ואאמין רק בעתיד.
בלילה
הכל עוד יתחלף.
ובזריחה
הכל יהיה בסדר.
וכמו יאכטה
יפליג ארון קבורה בשוק אלאי,
יניע עקביי שבגרביים,
כשעצם החישור חורקת.
לשנוא כמו משורר לשנוא יודע,
לאף קוראי בצער לא אציע.
כי מה אני? כפור העידן – וזהו,
והשקרים – החוד לשיבתי.
אנא תרמו לי!
ומעל החלד
שוב יעלה הרש, עובר האורח,
במשאבות דלקים יגע במצח,
ישלח ספיות הקרב על פני הים,
ויהרוס הכל, ירים למעלה,
עם הגמגום מרוב שכרון הכוח.
אלא שבעולם, בשוק אלאי
יש מדרגה אחת, המדרגונת,
שבה אני יושב, יוצאות ממנה
הקרני האור לכל פינה נדחת.
תרמו, לשם אמת, לשם אלוה!
אמנם – איפה היא, האמת?  בחיתוליה…
כך גם האל… למענם, תרמו לי,
כל עוד חוסות עלי המדרגות.
אני את מור השומנים גומע,
אני שתוי מניחוחות הגזר,
תָּמֵהַּ מהחרה הקישמישית
בגין ההפתעה – המחיר מוכפל.
אז תהנה, האט, עצור לרגע
על סף המדרגה המסותתת,
בין ייבובי הטף לבין המנגל,
בדרכך, כמו מלך, תהנה!
אליך בא חבר? – בשפע באו.
ושרו הבנות? – אכן, הן שרו.
היה קוניאק? – קוניאק נשפך כמים.
אני יושב קפוא בשוק אלאי
באיזו השגחה – איני יודע.
ובדיוק הרגע, בפרהסיה
שם, בשמיים, צץ כוכב ראשון.
כל תקוותי – רק בשלילה מוחלטת.
איך אֶשָׁפֵל מחר – עוד לא הבנתי.
הקור כיסה את מדרגות הפתח
של בית הלילה שבשוק אלאי,
שותק הטף, הַכְּרוּב חדל מזמר,
מהבהבים אורות מזונבים.
עומד כוכב הערב בשמיים,
עשן הערב לאורו עולה.
למה לנדוד, להתבכיין בלילה,
לתור האהבה, שלוות הנפש
לתור ההגינות שבשמיים,
בם סדר האורות הקפדני?
קשה לי להזיז את השפתיים,
כדי לפחות בגוף שני לשלוח
קיבינימאט את כל מבנה החלד
וחנויות כחולות בפינתו.
הו, איזה אושר כאן, בשוק אלאי,
כשמשכשכת ורועשת צפצפה!
חיי אחר – תמיד חיי האושר,
מות האחר – תמיד אירוע פתע.
ולי בכובע מצחיה קרוע
להתנדנד בהישען על קיר – דיי.
הבעל מתמלא ביין "זוברובקא"
הגברת מבשלת ורמיצ’לי,
הילדים מאכלסים מיטות.
אז מה, הביתה? רק שאין לי בית…
לַחוֹת שתי נעליי, לבשו הן ג’יפה.
הכעס בי רוקד כמו בלרינה:
מניף ידו, עושה הפירואטים.
בעין הקרה, חסרת הבושת
אֶבְהֶה בכל, אמתח המכנסיים.
הו, לו רק עם כולכם לסגור חשבונצ’יק!
אך אין לי כוח, אין לי סבלנות,
רק זה שהתקבצו לי הברכיים,
פי מכונס, נושכות את השפתיים
שיניי הפעורות, ועל כל אלה
שוכב כוכב הערב, כמו חלום.
ראיתי את הגאווה בשפע,
ובכבוד שלי כמו שד גאיתי
פחדתי מליפול, קשרים קרעתי,
זריתי חברים, בגדתי בם,
פתאום בלילה בא אלי מרגוע,
כמו פעם, בביצת הירוסלאבית,
הנופרים הצהובים שם סובו
ומכשפות קפאו מטל לילי…
ואין דבר שאנוכי זקוק לו –
מלבד לראות, לראות, לראות וזהו,
לשמוע, ולשמוע, ולשמוע,
לדעת: לי יחטיף שומר השער,
ושכוכב הערב לי יקרוץ.
ושוב החופש הקליל מגיע.
בצוהר הנכרי – אורות הפיח.
ואם  כבר בעולם יש איזה צדק,
אזי הצדק – זה אני בלבד.
1942

Scroll to top
Перейти к содержимому