שוֹמֵר בֵּית לֶחֶם הַלֵּילִית,
וְאִם בְּלִי מֶלֶל הַשָּמַיִם
הָרַם הָהוּא, אוֹתוֹ מַצִּית
אֲוִיר הֲרֵי ירְוּשָׁלַיֳם,

אָז – עַל אָחִי אֲנִי שוֹמֵר.
גַּם הוּא הַנִּין הָאַבְרָהַמִי,
אַךְ מֵהָגָר. זֶה הַהֶסְבֵּר
לִדְרָמָה זֹאת. אִין הָכֵי נָמֵי.

כָּל עוֹד שְׁלוֹמֵנוּ לֹא מֻשְׁלָם –
פְּגִישׁוֹת תְּכוּפוֹת אֵינָן הֶכְרֵחַ.
לִשְׁנֵינוּ בִּיהוּדָה, בְּרַם –
אוֹתוֹ הָרֶכֶס הַקֵּרֵחַ,

אוֹתוֹ הַלֵּיל הַתַּנָּכִ"י
הִנוּ אָחִיד, גַּם זֶה הַגֹּבַהּ.
לֹא לְהָמִיר סִרְטוּט נִצְחִי,
לֹא לְאָחוֹת וְלֹא לִקְרֹעַ.

הִנֶּנִּי. נָע, כְּמוֹ כָּל שׁוֹמֵר:
יָמִינָה, שְֹמֹאלָה, חוּצָה, פְּנִימָה…
הִנֶּהוּ. רָץ וּמְמָהֵר
הַבַּיְתָּה, לִכְפָרוֹ, לְאִמָּא.

וּבְכֵן, אֲנַחְנוּ נִפְגָּשִׁים –
וְהוּא חִיּוּךְ רָחָב שׁוֹלֵחַ.
כִּי הַמִּפְגָּשׁ מַמָּשׁ נָעִים,
כִּי הוּא לִרְאוֹת אוֹתִי שָׂמֵחַ.

הֶיוֹת שֶׁאָנוֹכִי חָמוּשׁ –
הוּא מִתְנַהֵג זָהִיר וָחֵצִי:
לֹא מְדַקְלֵם עַל הַכִּבּוּשׁ,
וְסַכִּינוֹ אֵינָהּ קוֹפֶצֶת.

אֶת לְשׁוֹנוֹ הוּא לֹא בָּלַע,
וּבָעִבְרִית הַמְּדֻבֶּרֶת
לִי מְאָחֵל "שְׁמִירָה קַלָּה!"
כְּדֶי שֶׁיּוּקַל לִי בַּמִּשְׁמֶרֶת.