בְּאָחְזִי  תּוּגָה  יְשָׁנָה,
כְּמוֹ  מִפְגָּשׁ  –  פָּנִים  מוּל  פָּנִים,
לְפָנַי  מוּנַחַת  תְּמוּנָה,
אֶלֶף  תְּשַׁע  מְאוֹת  וְעֶשְׂרִים:
כָּל  הַשְּׁטֵעטְל  בָּעֲרָפֶל,
שׁוּם  דָּבָר  כָּאן  עוֹד  לֹא  קוֹרֶה.
הִנֵּה  אִמָּא  שֶׁלִּי,  רָחֵל  –
בַּתְּמוּנָה  הִיא  בַּת  שְׁתֵּים  עֶשְׂרֵה…

בְּאַחַד  הַשָּׂדוֹת  הָהֵם
הִיא  מָצְאָה  מְנוּחָה  נִצְחִית  –
כִּי  לִהְיוֹת  לְאִמָּא  מָגֵן
לֹא  הִצְלִיחַ  מָגֵן  דָּוִד.
כָּל  אֶחָד  מֵהַמִּשְׁפָּחָה
שֶׁהַיּוֹם  אֶת  פָּנָיו  אֶזְכֹּר  –
אוֹ  פָּלִיט  בְּאֶרֶץ  נֵכָר,
אוֹ  הָרוּג  שֶׁשּׁוֹכֵב  בַּבּוֹר.

עִם  הָעֶרֶב  לְאַט  לְאַט
מִשְׂתָּרֶרֶת  הָעֲלָטָה.
הַמֵּאָה  הָעֶשְׂרִים  וְאַחַת
מְסַיֶּמֶת  אֶת  רֵאשִׁיתָהּ.
עִיר  הַנֶּצַח  בַּעֲרָפֶל,
בֵּין  כְּתָלֶיהָ  אֲנִי  רוֹאֶה:
הַנֶּכְדָּה  שֶׁלִּי  –  שְׁמָהּ  רָחֵל,
וְהַיּוֹם  הִיא  בַּת  שְׁתֵּים  עֶשְֹרֵה.

מִי  יִתֵּן  לָהּ  וּלְתָמִיד
לֹא  תֵּידַע  יָגוֹן  וְצָרָה,
וְאַבִּיט  בְּעֵינֵי  אִמִּי
שֶׁכָּל  כָּךְ,  כָּל  כָּךְ  צְעִירָה.
סְלַח  נָא  עַל  חֲטָאַי,  אֵלִי,
וְאֶת  מְלוֹא  חַסְדְּךָ  הַרְאֶה
לְרָחֵל,  הַנֶּכְדָּה  שֶׁלִּי
שֶׁהַיּוֹם  הִיא  בַּת  שְׁתֵּים  עֶשְׂרֵה…