פְּסַנְתֵּר  כָּנַף  רוֹעֵד  יִמְחַק  אֶת  קֶצֶף
שְׂפָתַיִךְ,  יַפִּילֶךְ  הַשִּׁגָּעוֹן,
תַּגִּידִי  "יַקִּירִי!"  –  "מוּל  מוּזִיקָה?"  אֵהֹם,
אֲבָל  הֶיכָן  עוֹד  יְקֻצַּר  הָרֶצֶף

מֵאֹפֶל  –  כְּמוֹ  דַּפִּים  מִיּוֹמָנִי,
מַחְרֹזֶת  תַּצְלִילִים  לְאָח  מֻשְׁלַחַת?
הוֹ  הֲבָנַת  הַפֶּלֶא,  הַנְהֲנִי  –
וְתִשְׁתְּאִי:  הִנֶּה  חֵרוּת  מֻבְטַחַת.

לְכִי  חָפְשִׁית,  שֶׁיָּטִיבֶךְ  הַסּוֹף.
לְכִי  לַאֲחֵרִים.  נִכְתַּב  כְּבָר  וֶרְטֶר.
עַתָּה  יֵשׁ  רֵיחַ  מָוֶת  גַּם  לָאֶתֶר:
חַלּוֹן  לִפְתֹּחַ  –  כְּמוֹ  גִּידִים  לַחְשֹׂף.

1919