חדשות
פסטל, המשורר ואנה

שָׁם  שָׁרָה  אַנָּה,  וְקוֹלָהּ  זִמֵּר
מִשַּׁחַר.  בְּרִקְמָה  הָיְתָה  נוֹגַעַת.
הַשִּׁיר  אשר  דאה  מהחצר
אליו  הגיע  בהסח  הדעת.

חשב  לו  פֶּסְטֶל:  "מפוזר,  פרוע!
כולו  על  מחטים,  לא  התיישב!
אך  יש  בו  משהו,  אני  חושב.
עודו  צעיר.  ולא  יהיה  צבוע"
ועוד  חשב  הוא:  "כשרונו  יזהר
ובטח  יכֻוַּן  נכונה,  הלאה  –
כְּשֶׁרוּסְיָה  החופשית  סוף  סוף  תבחר
בדרך  השלטון  שראויה  לה"
– אקח  מקטרת,  בא  לי  לעשן.
– הנה  האש.
– הו,  רב  תודות!
– חן  חן.

חשב  לו  פושקין:  "הוא  אמיץ.  נבון.
ומתייעד  לבְּרוּטוּס,  זה  בטוח.
אבל  הזמן  לברוטוסים  –  מתוח.
ועוד:  הלא  מברוטוס  –  נַפּוֹלְיוֹן?

דיברו  הם  על  שוויון  מעמדות.
– איך  להשוות?  כל  האומות  –  בעוני,-
סח  פושקין,-  ועתה  השוני
פוסל  כל  שיוויון,  יש  להודות.
ולפי  כך  –  האצולה  חייבת
לשמור  על  כבוד  העם  והמחשבת.
ענה  לו  פסטל:  "כן,  אם  השלטון
נמצא  בידי  עריץ  –  אזי  קיימת
חובה  לאצולה  המרוממת:
שינוי  אושיות  הסדר  בגאון.
– אבוי,  אבל  על  האושיות  ההן
אולי  רק  פּוּגצ'וֹב  לא  ירחם.
– מרדי  מוז'יקים  הם  שטויות  גמורות…
ואנה  בחלון  זימרה  עדיין.
ריחות  של  רפת,  עור  כבשים  ויין
הגיעו  מאחת  החצרות.
היום  מולא  בעניגות  התכלת,
כמו  דלי  של  מֵי  באר  בלתי  נגמרת
הקול  זימר  בגובה  של  קיכלי
חשב  לו  פושקין:  "אנה!  הו,  אלי!"

– באלם  אנו  מסייעם  לרוע
סח  פסטל  ,-  משמרים  הרודנות
– הרודנות  ברוס  –  חובבנות,
הייתי  מלמד  רודן  מקצוע,-
דבריו  של  פושקין.  "איזה  מוח  חד,-
חשב  לו  פסטל.  –  דעתו  מורדת,
אך  בלי  בסיס,  אין  דרך  חדשה."
– גאון  יוכל  לשבור  את  עול  העבד!
– בפוֹלִיטֵס  גאון  –  תמיד  רשע,-
הטיח  פושקין.  תיכף  התגלגל
השיח  לסוֹלוֹן,  ולאנדרטה
בפטרבורג,  לִיקוּרְגּוּס  שֶׁבִּסְפַּרְטָה,
למעמד  של  רוסיה  בתבל.
על  אסיה,  על  קוורז  דיברו,  על  דנטה
ועל  הסיכויים  של  אִיפְּסִילָנְטֶה.

תהה  לו  פושקין:
– מה  עם  אהבה?
יש  לה,  בתפיסתך  הכה  מושכלת,
רק  לריבוי  האכלוסין  תועלת.
גם  לה,  תדרוש,  הַסֵּדֶר  יִקָּבַע?
הוא  נענה:
– בנפש,  בגדול
(כשהוא  חייך  –  נראה  בהיר  עיניים)
אני  –  מָטֶרְיָלִיסְט,  אבל  בינתיים
הַשֵּׁכֶל  מתנגד.  "כן,  זה  הכל!"
חשב  לפתע  פושקין.  ועתה

הלך  לו  פסטל  ברחוב  דלוח.
ואלכסנדר,  בבטלה  מרוח,
בהה  בחלונות  על  הסמטה.
על  לכת  ברוטוס  הגאון  הביט,
הרגיש  קורטוב  עצבת  לא  מוסברת.

כמו  כד  ירוק,  שמרה  עלוות  צמרת
על  צוננוּת  של  תכלת  ברקאית.
הוא  ליומן  את  המשפט  רשם  –
על  לב  ושכל.  בנימה  נרגשת,
סח  לעצמו:  "גם  הוא  שותף  לקשר.
רק  אליהם  הדרך,  אין  בלתם."

אל  החצר  קָארוּצָה  זַחֲלָה.
נבחה  כלבה.  פֹּארָה  התערסלה,
מונעת  באוויר  קפיצי  גלי.
אפריל.  ובחיים  הייתה  תוחלת.
הוא  שוב  שמע  איך  אנה  מסלסלת,
וְנֶחְנַק:
"זאת  אנה!  הו  אלי!"

1965

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן