סְתָו  שֶׁטֶּרֶם  רָאִינוּ  בָּנָה  הַקִּמְרוּן  הַגָּבוֹהַּ.
לֹא  יֻחְשַׁךְ  הוּא  וְלֹא  יֻאֲפַל  –  נִצְטַוּוּ  הֶעָבִים.
כְּשֶׁסֶּפְּטֶמְבֶּר  דָּעַךְ  –  בְּנֵי  אָדָם  כְּבָר  הֵחֵלּוּ  לִתְמֹהַּ:
לְהֵיכָן  נֶעֶלְמוּ  הַיָּמִים  הַקְּרִירִים  הַטְּחוּבִים?

תְּעָלָה  עֲכוּרָה  אֶת  מֵימֶיהָ  צָבְעָה  בְּבָרֶקֶת,
וְְהֵרִיחַ  סִרְפָּד  כְּמוֹ  וְרָדִים,  אַךְ  פִּי  כַּמָּה  חָזָק,
וְחַמָּה  בַּרְקָאִית  –  שֵׁדוֹנִית,  מַטְרִידָה  וּמַחְנֶקֶת  –
אֶת  צִבְעָהּ  הַשָּׁנִי  לְעוֹלָם  אַף  אֶחָד  לֹא  יִשְׁכַּח.

וְהַשֶּׁמֶשׁ  קָרְנָה  כְּמוֹ  בְּעִיר  מִשְׁתַּלֵּט  לוֹ  בֶּן  מֶרֶד,
כָּךְ  שֶׁסְּתָו  הָאָבִיב  הִתְרַפֵּק  עַל  אוֹרָהּ  הָאִטִּי.
וְנִדְמָה  כִּי  בִּן  רֶגַע  תַּלְבִּין  שְׁקֵֵדִיָּה  מִסְתַּתֶּרֶת  –
אָז  נִגַּשְׁתָּ  אַתָּה  הָרָגוּעַ  אֶל  פֶּתַח  בֵּיתִי.

1922