חדשות
וידוי החוליגן / אָז לְהִת'! הִנֶּה הַזְּמַן לָרֶדֶת…

לֹא  כָּל  אֶחָד  יָכוֹל  לְזַמֵּר.
לֹא  כָּל  אֶחָד  יָכוֹל  לִפֹּל
לְרַגְלֵי  הַזָּר,  כְּמוֹ  תַּפּוּחַ  הַגַּן.

זֶה  הַוִּדּוּי  הַגָּדוֹל  בְּיוֹתֵר
שֶׁבּוֹ  מִתְוַדֶּה  חוּלִיגָן.

וַאֲנִי  מַעֲדִיף  לָלֶכֶת
בְּרֹאשׁ  פָּרוּעַ,  כְּמוֹ  עֲשָׁשִׁית  עַל  כְּתֵפַיִם,
לְהָאִיר  אֶת  הַסְּתָיו  נְטוּל  הַשַּׁלֶּכֶת
שֶׁל  נַפְשְׁכֶם  בַּחֹשֶׁךְ  –  מַמָּשׁ  בָּא  לִי.
מָה  טוֹב  לִי  כְּשֶׁאַבְנֵי  הַגִּדּוּפִין
עָפוֹת  בִּי  כְּמוֹ  בָּרָד  שגִּהוּק  הַסְּעָרָה  –
רַק  אֶת  יָדַי  לְרֹאשִׁי  אָרִים,
שֶׁלֹּא  תִּגְחַן  שַׁלְפּוּחִיתִי  הַשְּׂעִירָה.

וְטוֹב  לִי  אָז  לְהִזָּכֵר  בָּהֶם  –
צִלְצוּל  אַלְנוּס  צָרוּד  בַּ מַּעְיָן  הַקָּט,
וְהַמָּקוֹם  שָׁבוּ  יֶשְׁנָם  לִי  אָב  וָאֵם,
לִשְׁנֵיהֶם  מִשִּׁירַי  לְגַמְרֵי  לֹא  אִכְפַּת:
יָקַר  לָהֶם  אֲנִי,  כְּמוֹ  חֵלֶק  מִבְּשָׂרָם,
כְּמוֹ  גֶּשֶׁם  אֲבִיבִי,  וּכְמוֹ  שָׂדֶה  יָרֹק.
בַּקִּלְּשׁוֹנִים  הָיוּ  נוֹקְמִים  אֶת  נִקְמָתָם
בְּכָל  מִי  שֶׁמִּכֶּם עָלַי הֵעֵז  לִצְעֹק.

הָאִכָּרִים  הַמִּסְכֵּנִים!
נַעֲשֵׂיתֶם  מְכֹעָרִים,  יִתָּכֵן
עוֹדְכֶם  יִרְאֵי  אֱלוֹקִים  וּתְהוֹמוֹת  הַבִּצָּה.
הוֹ,  לוּ  הֱיִיתֶם  מְבִינִים
שֶׁבְּכָל  רוּסְיָה  –  בִּנְכֶם
הַמְּשׁוֹרֵר  הָרִאשׁוֹן  יָצָא!
הֲלוֹא  בַּעֲדוֹ  לִבְּכֶם  בַּכְּפוֹר  צָפָה
כששכשך  הוא  בסתיו,  היחף,  את  רגליו  ברקק?
וְעַתָּה  הוּא  הוֹלֵךְ  שְׁחֹר  הַמִּגְבָּע
וּנְעָלָיו  מְכֻסּוֹת  בְּלָק.

אֲבָל  חַי  בּוֹ  כְּמוֹ  פַּעַם  בְּכָל  תַּפְאוּרָה
הַשּׁוֹבָב  הַכַּפְרִי  הַזָּרִיז:
מֵרָחוֹק  קַד  קִדָּה  הוּא  לְכָל  פָּרָה
שֶׁבְּשֶׁלֶט  אִטְלִיז,
וּכְשֶׁהוּא  פּוֹגֵשׁ  עֶגְלוֹנִים  בַּכְּרַךְ  –
בהיזכרו  את  רֵיחַ  הַגְּלָלִים  בַּשָּׂדוֹת,
הוּא  מוּכָן  לָשֵׂאת  זְנַב  כָּל  סוּס  –  כָּךְ,
כְּמוֹ  שׁוֹבָל  שֶׁל  שִׂמְלַת  כְּלוּלוֹת.

אֲנִי  מַמָּשׁ  אוֹהֵב,
אוֹהֵב  אֶת  הַמּוֹלֶדֶת!
אַף  חֲלוּדָה  עַצְבוּת  עֲצֵי  הָעֲרָבוֹת.
אֲרֶשֶׁת  הַחֲזִיר  בַּגִ'יפָה  לִי  נֶחְמֶדֶת,
בַּשֶּׁקֶט  הַלֵּילִי  –  צִלְצוּל  הַקַּרְפָּדוֹת.
חָלְיַי  הָעֲנֻגִּים  הֵם  זִכְרוֹנוֹת  הַיֶּלֶד:
חוֹלֵם  לִי  עַל  עַרְבֵי  אַפְּרִיל,  עַל  דֶּלַח  לַח,
הָאֵדֶר  מִשְׁתּוֹפֵף  מוּל  אֵשׁ  גַּחֶלֶת
הַשַּׁחַר  –  הוּא  כָּרַע,  וּמִתְחַמֵּם,  וְנָח.
הוֹ,  כַּמָּה  עַל  בַּדָּיו  חִפַּשְׂתִּי  אֶת  הַדֶּרֶךְ
לִשְׁדֹּד  בֵּיצִים  מִקֵּן  הָעַקְעַקָּה!
הַיְּרֻקָּה  אֶצְלוֹ  עֲדַיִן  הַצַּמֶּרֶת?
וּקְלִפָּתוֹ  עוֹדֶנָּה  חֲזָקָה?

וּמָה  אִתְּךָ,  רֵעִי,
הַכֶּלֶב  הַבָּרֹד  הַנֶּאֱמָן?
אַתָּה  הַיּוֹם  זָקֵן,  עִוֵּר,  צוֹוֵחַ,
וּבֶחָצֵר  גּוֹרֵר  זָנָב  –  מִפֹּה  לְשָׁם:
לְאָן  כָּל  הַדְּלָתוֹת  –  אַפְּךָ  שׁוֹכֵחַ…
מָה  יְקָרִים  לִי  כָּל  תַּעֲלוּלֵינוּ!
גּוֹנְבִים  הָיִינוּ  אֵיזוֹ  פַּת  שֶׁל  לֶחֶם  –
וְאָז  בְּתוֹר  אוֹתָהּ  נָשַׁכְנוּ  שְׁנֵינוּ
וְלֹא  בָּחַלְנוּ…  נִגְמְרָה  הִיא  תֶּכֶף.

לֹא  נִשְׁתַּנֵּיתִי,
בְּלִבִּי  לֹא  נִשְׁתַּנֵּיתִי.
כְּמוֹ  דְּגַנְיָה  בְּשִׁיפוֹן  –  פּוֹרְחוֹת  עֵינַי  עַל  הַפָּנִים.
בִּפְרֹשׂ  מַחְצֶלֶת  זְהֻבָּה  פּוֹאֵטִית
אוֹמַר  אֶת  הַדְּבָרִים  הָעֲנֻגִּים:

לֵיל  מְנוּחָה!
שֶׁלֵּילְכֶם  יִהְיֶה  נִנּוֹחַ!
חֶרְמֵשׁ  שְׁקִיעָה  כִּסַּח  דִּמְדּוּמֵי  הַדֶּשֶׁא…
הַיּוֹם  אֲנִי  מַרְגִּישׁ  רָצוֹן  וְכוֹחַ
עַל  הַיָּרֵחַ  לְהַשְׁתִּין  בְּקֶשֶׁת.

הָאוֹר  הַכָּחֹל,  הַכָּחֹל  לְגַמְרֵי
בְּכָחֹל  שֶׁכָּזֶה  אַף  לָמוּת  –  לא  חָרָאם,
אָז  מָה  שֶׁנִּרְאֶה  אֲנִי  צִינִיקָנִי
שֶׁהִצְמִיד  פָּנָס  לַיַּשְׁבָן!
פֵּגָסוּס   הַטּוֹב,  הַזָּקֵן,  הַבָּטוּחַ,
הַאוֹתִי  רִיצָתְךָ  הָרַכָּה  תַּרְשִׁים?
בָּאתִי  בְּתוֹר  הָאָמָּן  הַקָּשׁוּחַ
כְּדֵי  לְהַלֵּל  עַכְבְּרוֹשִׁים.

וּכְשֶׁרֹאשִׁי  כְּמוֹ  אוֹגוּסְט  הַטּוֹב
קוֹלֵחַ  בְּיֵין  הַשֵּׂעָר  הַתּוֹסֵס  –
בָּא  לִי  לִהְיוֹת  הַמִפְרָשׂ  הַצָּהֹב
בְּהַפְלָגָתֵנוּ  אֶל  אֶרֶץ  הַנֵּס.

1920

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן