בְּלָה-מָנְשׁ  נִדְלְקוּ  הָאוֹרוֹת,
עֲרָפֶל  מִשׂתָּרֵעַ  סְבִיבֵנוּ.
מָה  הַטַּעַם  לִסְפֹּר  עוֹד  יָמִים  וְלֵילוֹת  –
נְדִירוֹת  וּתְמוּהוֹת  פְּגִישׁוֹתֵינוּ.

מוּל  הַחוֹף  הָרָדוּם  הַלֵּילִי
מִתְרוֹצֵץ  אֵיזֶה  שַׁחַף  בְּלִי  נַחַת.
מָה  הַטַּעַם  שֶׁיֵּשׁ  אַהֲבָה  בְּתוֹכִי
אִם  מִמֶּנִי  כָּל  כָּךְ  רְחוֹקָה  אַתְּ?

כּוֹכָבִים  מַגִּיעִים  לַשּׁוּרָה,
הָאָפֹר  אֶת  הַמַּיִם  צוֹבֵעַ.
מָה  הַטַּעַם  לִהְיוֹת  בּוֹדֵדָה  אַךְ  גֵאָה?
לֹא  כַּלָה,  לֹא  אִשָּׁה  –  לֹא  יוֹדֵעַ…

בְּלָה-מָנְשׁ  מִתְפַּשֵּׁט  עֲרָפֶל,
הָאוֹרוֹת  –  עַל  הַחוֹף  וּסְבִיבֵנו.
מָה  הַטַּעַם  בְּכָךְ  שֶׁבְּכָל  הַתֵּבֵל
רַק  אֲנַחְנוּ  –  וְאֵין  מִלְבַדֵּנוּ?