בֵּיתִי  עוֹמֵד.  הוּא  עוֹד  אֵיתָן,
קֻמְקוּם  שׁוֹרֵק  בִּפְנִים.
פּוֹרֵחַ  מִסָּבִיב  הַגַּן,
שָׁרוֹת  הַצִּפֳּרִים.

עַלְוָה  סְמִיכָה  בּוֹלֶמֶת  אוֹר,
וְלֹא  קוֹלֵט  מַבָּט:
קַבְּרָן  שֶׁלִּי,  לְבוּשׁ  שָׁחֹר,
שֶׁמִּתְקַרֵב  לְאַט.

כֵּלִים  שֶׁל  הֶרֶס  בְּיָדָיו  –
קֻרְנָס  וְגַרְזִנִּים,
אַךְ  לֹא  נִרְאֶה  הוּא  עַד  עַכְשָׁו  –
וְהַחַיִּם  יָפִים.

וְעַל  הָרֶגַע  הַנּוֹרָא
אֵינִי  רוֹצֶה  לַחְשֹׁב,
בּוֹלֵעַ  זְעָקָה  מָרָה
וְשָׁר  לִי  זֶמֶר  טוֹב.