לֹא  יָדוּעַ  לִי  מִמָּתַי
הַפִּזְמוֹן  הַזֶּה  פּוֹעֵם  –
כָּךְ  רִשְׁרֵשׁ  הַשּׁוֹדֵד,  אוּלַי,
אוֹ  יַתּוּשׁ  הַנָּסִיךְ  זִמְזֵם?

וְרָצִיתִי  אוֹדוֹת  כְּלוּם
גַּם  הַפַּעַם  עוֹד  לְדַבֵּר:
לְרַשְׁרֵשׁ  בְּגַפְרוּר  נְאוּם,
אֶת  הַלַּיְלָה  לְעוֹרֵר.

לְפַזֵּר  בַּשֻּׁלְחָן  קַשׁ,
לְהוֹצִיא  מִכָּרִית  אֲוִיר
וְלִקְרֹעַ  אֶת  הַשָּׂקָ"שׁ
שֶׁאֶת  הַקִּימֶל  מַסְתִּיר.

וְהַקֶּשֶׁר  בְּדָם  וָרֹד,
הַזִּמְזוּם  שֶׁל  עִשְׂבֵי  שְׁמָמָה,
הַנִּשְׁדַּד  –  יִמָּצֵא  בְּעוֹד
שְׁנוֹת  דּוֹר,  מַתְבֵּן,  תַּרְדֵּמָה.

1922