כָּךְ  זֶה  קוֹרֶה,  כְּבָר  לֹא  מַפְתִּיעַ:
יֵשׁ  לִי  חָבֵר  –  הוּא  לֹא  מַגִּיעַ.
בָּא  בִּמְקוֹמוֹ  מִגְוָן  מַרְשִׁים:
הָאֲחֲרִים,  הָרוֹעֲשִׁים.
גַּם  הוּא
עִם  אֲחֵרִים  תָּקוּעַ,
גַּם  הוּא  מֵבִין,  גַּם  לוֹ  יָדוּעַ.
וְהַפֵּרוּד  לֹא  הֶגְיוֹנִי:
הוּא  מִתְיַסֵּר  –  וְגַם  אֲנִי.
גַּם  זֶה  קוֹרֶה  לִי:  מְבַקֶּרֶת
כָּאן  בְּבֵיתִי  אִשָּׁה  אַחֶרֶת,
יָדֶיהָּ  שָׂמָה  עַל  כְּתֵפַי,
אוֹתִי  גּוֹנֶבֶת  מֵהָהִיא.
וְזֹאת  –
אִמְרוּ,  בְּשֵׁם  שָׁמַיִם,
תָּשִׂים  יָדָהּ  עַל  יַד  שֶׁל  מִי?
אִם  לָהּ
גֻנַּבְתִּי  בֵּין  עַרְבַּיִם  –
תִּגְנֹב  כִּנְקָמָה  גַּם  הִיא.
לֹא  לְאַלְתָּר  תָּשִׁיב  מַטְבֵּעַ  –
תְּחִלָּה  תִּזְרֹם  לַמַּעֲבָר
וְאָז  תִּבְחַר,  לֹא  תִּתְמַהְּמֵהַּ,
אֶת  מִישֶׁהוּ  –  רָחוֹק  וְזָר.
הוֹ,  כַּמָּה
עֲצַבִּים
וְחֹלִי,
קִשְׁרֵי  הַשָּׁוְא,
רֵעוּת  הַפְּסֹלֶת!
לְאַן  אֶבְרַח  וְאֶתְיַשֵּׁב?
הוֹ,  מִישֶׁהוּ!
בּוֹא
וְהַחְלֵף
אֶת  רֶֶצף  הַזָּרִים  בְּנֶפֶשׁ
לַאֲחִידוּת
קְרוֹבֵי  הַלֵּב!

1957