יֵשׁ  בְּלְהֵעָזֵב  סִבָּה  לִשׂמֹחַ!
כַּמָּה  גָּדֵל  מֵהֶעָבָר  הָאוֹר:
הַשֶּׁמֶשׁ  הַקֵּיצִית  חָדְלָה  לִזְרֹחַ,
אַךְ  כָּל  הַחֹרֶף  אֶת  חֻמּוֹ  תִּזְכֹּר.

צְרוֹר  מִכְתָּבִים,  שְׂרִידֵי  רִקְמָה  שֶׁל  פֶּרַח,
שְׁנֵי  מִפְגָּשִׁים,  חִיּוּךְ  שֶׁלֹּא  הִכְזִיב,
הַיּוֹם  צְמִיגִית  וַחֲשׁוּכָה  הַדֶּרֶךְ  –
יָדְעוּ  רַגְלֶיךָ  אָחוּ  בָּאָבִיב.

הוֹ,  יֵשׁ  מַסְלוּל  אַחֵר  –  שׁוֹמֵם,  רָחָב,  נִנּוֹחַ,
שָׁם  הַתְּשׁוּקָה  תִּלְמַד  שִׁעוּר  חָשׁוּב:
לִהְיוֹת  עָזוּב  –  סִבָּה  כֵּנָה  לִשְׁמֹחַ  –
הַפּוּר  הַמַּר  –  זֶה  לֹא  לִהְיוֹת  אָהוּב.

1907