צֶבַע  תְּכֵלֶת  הַשְּׁמֵימִי  –
הוּא  שֶׁלִּי  מִיַּלְדּוּתִי:
אָז  לָמַדְתִּי  בּוֹ  לִרְאוֹת
אֶת  תַּכְלִית  הַהַתְחָלוֹת.
גַּם  הַיּוֹם  אֵין  לוֹ  תַּחְלִיף,
אֶת  הַתְּכֵלֶת  לֹא  אַקְרִיב
עַל  מִזְבַּח  כָּל  הַגְּוָנִים
בַּצְּבָעִים  הָאֲחֵרִים.

הוּא  נִפְלָא  מִכָּל  פְּלָאוֹת  –
כְּמוֹ  עֵינַיִם  אֲהוּבוֹת,
כְּמוֹ  מַבָּט  שֶׁל  יְלָדִים  –
גַּם  עָמֹק  וְגַם  תָּמִים.
צֶבַע  שֶׁל  חֲלוֹמוֹתַי,
שֶׁל  אֲוִיר  עַל  הַר  וְגַיְא,
ובַתְּכֵלֶת  הַגְּדוֹלָה
כָּל  הָאָרֶץ  טְבוּלָה.

תְּכֵלֶת  הִיא  שֶׁתִּשָּׁאֵר
אַחֲרֵי  שֶׁיִּגָּמֵר
וְיֻשְׁלַם  הַמַּעֲבָר
לַמְָּקוֹם  בּוֹ  אֵין  מָחָר:
כְּפוֹר  תָּכֹל  בּוֹ  מְכֻסָּה
אֶבֶן  שַׁיִשׁ  קְצָת  גַּסָּה
יְחַבֵּר אוֹתִי שֵׁנִית
אֶל הַתְּכֵלֶת הַנִּצְחִית.