אֵין  תִּקּוּן  לְזֶה  הַלַּיִל.
וְלָכֶם,  בִּמְלוֹא  אוֹרָהּ,
עַל  חוּצוֹת  יְרוּשָׁלַיִם
קָמָה  שֶׁמֶשׁ.  הִיא  שְׁחֹרָה.

בַּצָּהֹב  יֵשׂ  גּוֹן  הָרֹעַ…
נוּמָה־נוּמָה,  עוֹלָלִי,
בְּמִקְדָּשׁ  בָּהִיר  גָּבוֹהַּ
יְהוּדִים  קָבְרוּ  אִמִּי.

נְטוּלֵי  שְׁכִינַת  הַזֹּהַר
וּפְרוּדִים  מֵהַקְּדֻשָּׁה,
בְּמִקְדָּשׁ  בָּהִיר  גָּבוֹהַּ
יְהוּדִים  בִּכּוּ  אִשָּׁה.

שָׁרוּ  יִשְׂרָאֵל  לְאִמָּא  –
וּשְׁנָתִי  הִתְעַרְעֲרָה:
עַל  עֲרִיסָתִי  הִשְׁכִּימָה
שֶׁמֶש.  הִיא  הָיְתָה  שְׁחֹרָה.

1916