חדשות
הענן במכנסיים
(פרק א')

אתם  חושבים  –  זה  דמדום  מָלָרִי?

זה  היה.
היה  באוֹדֶסָה.

"אבוא  בארבע"  –  מָרִיה  אמרה  לי.
שמונה.
תשע.
עשר.

הנה  ערב
לליל  בלהות
עזב  החלון,
קודר,
דֵּצֶמְבָּרִי.

לגב  התשוש  שולחים  מנורות
צחוק  ווּלְגָּרִי.

הֲתְזָהוּ  באחד  כמוני  –
גוש  השרירים  שֶׁעָתָה
מִתְעַוֵּת,
נאנק.
היש  חשקים  לכזה  עֲנַקְמוֹנִי?
כן,  הרבה  מתחשק  לענק!

כי  לעצמי  –  מה  זה  חשוב
גם  שמהנחושת  גופי,
וגם  שבלב  –  קרירות  הפח,
בלילה  בא  את  כל  זה  להחביא
במשהו  נשי,
משהו  רך.

והנה
הענק
מִתְגַּבֵּן  בחלון,
ממיס  במצחי  זכוכית  בְּמִסְגְּרֹנֶת.
האהבה  –  תהיה  או  לא?
ואיזו  –
הגדולה?  הקטנטונת?
גדולה  לגוף  כזה  –  לא  תתאים.
סביר  –  אהבונצ'יק
ממושמע  וזעיר,
שנרתעת  מצפירת  רכבים
ואוהבת  צלצול  זהיר.

עוד  ועוד
מצמיד  את  פָּנַי
מול  פני  גשם  סְטוּפִים  בחלון,
סופר  "מתי?"
בתוך  נתזים  של  נחשול  השאון.
החצות  –  עם  סכין  השתוללה,

השיגה,
שחטה  –
עד  תום!

שעת  שתים  עשרה  נפלה
כמוה  ראש  כרות  מגרדום.

טיפות  אפורות  של  גשם  הַלֵּיל
הִתְיַבְּבוּ,
עושות  בגדול  את  עֲוַיָּתָם.
כך  יכולות  לילל
חִימֶרוֹת  מגג  של  נוֹטְר–דָּאם.

הערורה!
מה,  גם  זה  לא  יספק  אותה?
עוד  קצת  –  הפה  יִתְבַּתֵּר  בצרחה.
אִוְשׁוּשׁ:
שָׁקֶט,
כמו  חולה  ממיטה,
קפץ  עָצָב.
בזאת  הדקה
החל  מתהלך
על  בהוניו
אחר  כך  רץ,
מדוייק
ונרגש.
כעת  הוא  ועוד  שניים  יחדיו
מתרוצצים  בַּסְטֶפְּס  הנואש.

בקומה  תחתונה  הטיח  קרס.

העצבים  –
הגדולים,
הקטנים,
הרבים!  –
בטירופם  קופצים,
ואז
נופלות  הרגליים  לעצבים!

הולך  וּמִטַּיֵּן  הלילה  בחדרון.
כּוֹבְדוֹת  ושוקעות  בטין  העיניים.

לפתע  –  שיקשוק  הדלת,
כאילו  למלון
השיניים  לא  מוצאות  שיניים.

נכנסת
כמו  "זהו!"  חדה,
את  זָמְשׁ  הכפפה  טוחנת.
ואמרת:
"זהו,  תדע:
אני  מתחתנת"

אז  התחתני.
בסדר.
לא  נשבר  אני.
את  רואה  –  ממש  שקט
כמו  דופק
של  המת.

את  זוכרת?
דיברת:
"ג'ק  לונדון,
כסף,
תשוקה,
לאהוב."
אחד  ראיתי:
את  –  ג'וקונדה
שאותה  צריך  לגנוב!

וגנבו  לי.

שוב  מהמשחק  אצא  מאוהב,
באש  מנץ  את  קיפול  הגבינים.
אז  מה?
גם  הבית  אשר  נשרף
בשביל  הומלסים  לעתים  מתאים!

די  הקנטת?
"פחות  מהגרושים  בכיס  של  תפרן
יש  לך  ברקות  הטירוף"
זכרי  את:
גם  פּוֹמְפֵּי  נהרסה
אחרי  שהקניטו  את  וֵזוּב!

הי!
רבותי!
כל  אוהדי
של  חילולי  הקודש,
פשעים,
מטבחיים,–
הֲעמדתם  בפני
המפחיד  מכל  –
פניי
כשאני
רגוע
מראש  עד  קצות  הרגליים?

זאת  תחושתי:
"אני"
לא  דַּיֵּיני.
מישהו  פורץ  ממני  קדימה.

הלו!
מי  מדבר?
אמא?
אמא,  הנני.
לבנך  –  יופי  של  חולי.
אמא!
בלבו  השרפה  דולקת.
לאחיותיי,  לודה  ואוליה
אמרי:  כבר  אין  לו  לאן  ללכת.
כל  מילה,
אף  בדיחה  תמימה
שהוא  פולט  מפיו  הבוער  –
קופצת  החוצה  כמו  זונה  ערומה
מבית  הבושת  שבאש  זוהר.

ריח  השרוף  –
אנשים  יעידו!
הביאו  צוות  –
נוצצים!
בקסדות!
מגפיים  –  אסור!
לכבאים  הגידו:
על  הלב  הבוער  רק  ברוך  עומדות.
אני
אפתח  עיניי  הדומעות  בבוץ.
תנו  לי  רק  להישען  על
צלעותיי  –  והחוצה  אקפוץ!  אקפוץ!
התמוטטו.
לקפוץ  מלבך  –  לא  תוכל!

בפנים  מפוחמות
מתוך  סדק  שפתיי
נשיקונת  חרוכה  החוצה  צמחה.

אמא!
לא  אשיר,  בוודאי:
בכנסיית  הלב  הבימה  נדלקה!

צורות  שרופות  של  מילים  ומספרים
מהגולגולת  –
כמו  ילדים  מאש  הביתן.
כך  הפחד
לאחוז  ברקיע
הרים
את  ידי  "לוזיטניה"  בְּבוֹעַרָן.

אל  הרועדים
בדירות  השכיחות
אש  מאת  העיניים  יוצאת  מהמזח.
זעקת  הפרידה  –
לפחות
על  זה  שבערתי  –  גנחי  לנצח!

1915

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן