הִנֵּה  הַשְּׁלִישִׁיָּה  דּוֹהֶרֶת
מֵעַל  מֵי  ווֹלְגָה  הַקְּפוּאִים
מִמּוֹשָבוֹ  שֶׁבַּמִּזְחֶלֶת
נֶאֱנָח  עֶגְלוֹן  נְפוּל  פָּנִים

מֵאֲחוֹרָיו  יוֹשֵׁב  נוֹסֵעַ,
שׁוֹאֵל  אוֹתוֹ  בַּחֲמִימוּת:
"תַּגִּיד,  עַל  מָה  לִבְּךָ  דּוֹמֵעַ?
לָמָּה  בְּשִׁירֵיךָ  רַק  עַצְבוּת?"

"רַחוּם  כְּבוֹדוֹ,  זֶה  כְּבָר  שְׁנָתַיִם
אֲנִי  אוֹהֵב  וְגַם  אָהוּב.
אַךְ  רֹאש  הַכְּפָר,  מַמְזֵר  טָאטַארִי
כָּל  יוֹם  לוֹעֵג  לִי  בַּפַּרְצוּף…

אֶת  זֶה  לֹא  בְּכוֹחִי  לִמְנֹעַ:
הִיא  תְּאֹרַס  עַד  הַמּוֹלָד.
חָתָן  עָשִׁיר  שִׁלֵּם  כְּבָר  מֹהַר  –
וְלֹא  אֶרְאֶה  אוֹתָהּ  לָעַד."

הוּא  הִשְׁתַּתֵּק,  מָשַׁךְ  לְפֶתַע,
לָחֲגוֹרָה  תָּחַב  הַשּׁוֹט.
הַשְּׁלִישִׁיָּה  הָאֵט  הֵאֵטָה,
עָצְרָה…  הוּא  נֶאֱנַח  קָשׁוֹת:

"מִמֶּנִי  תִּשָּׁאֵר  מִזְכֶּרֶת
רַק  לְסוּסַי  הַנִּמְרָצִים  –
וְלֹא  אֶדְהַר  עוֹד  בַּמִּזְחֶלֶת
מֵעַל  מֵי  ווֹלְגָה  הַקְּפוּאִים!"