חדשות
"החמנית"
(פרק א')

נהיר  הפרפרים  צר  על  הבית,
רפרף  במחולה  קצרת  הרוח.
אך  בלי  לתת  להם  אליו  לגשת  –
בעל  הבית  חלונות  סגר.
גם  לי,  ששם  נקלעתי  כאורח,
פתח  דלתות  הוא  לא  ביתר  חשק.
הבנתי  כי  שתיית  התה  בלילה
כאן  ערוכה  ממש  לא  בשבילי.
הבנתי  זאת.
מה  לעשות,  אם  כן?
נכנסתי.
ניגשתי  לשולחן  בלי  שהוזמנתי.
שם  בַּהֲתָה  בעין  מסוכרת
צלוחית  ריבת  הפטל  הסמיכה
והתנשפו  עוגות  בטון  מוכיח.
מיחם  בִּעְבֵּעַ,  כמו  שזה  מִטּוּלָא
באיטורי  החריצות  –  אִיסְפְּרָבְנִיק
כאילו  שאשתה,  אֶזְלֹל  הכל!
"הגיעה  היא!"  –  כך  הצייר  הודיע.
התחזית:  מלאך  יצר  שפתיים,
ברחש  מַלְמָלָה  ובנישוף  פצ'ולים
דמוי  עתיקות  –  יגיח  לשולחן.
אך  את  נכנסת…
ובברור  זכור  לי
איך  באת:  לא  שד  ולא  מלאך  מִמַּעְלָה    –
יצור  בריא  וחם  עם  גוף  ונפש,
כמוני,  כאן  אורחת  במקרה.
מה,  היא  אשתו?
לא!  זה  שמועות  ושקר.
מי  שנולד  בחושך  בית  העובש,
מי  שיבש  כמו  קרש,  כמו  משענת  –
אישה  כזאת  לעד  לא  ינשק!
הבנתי  זאת.
אך  מה  שלא  הבנתי  –
זה:  איפה  ומתי  אני  הכרתי
פניך  ועיניך  ושפתיך
ושיערך  הזה,  המשתפך?
אני  צעקתי:
ראיתיך  אי  פעם!
אף  כי  אותך  אף  פעם  לא  ראיתי.
אך  בכל  זאת  –  היום  אותך  ראיתי,
אף  על  פי  שהיום  לא  ראיתיך!
ובפזמון
"אי  שם  אותך  ראיתי,
אך  לא  ראיתי…
תה?
תודה,  אין  צורך!"
עמדתי
ויצאתי  למרפסת.
שם  בטירוף  קפצו  הפרפרים
ואת  צעקת:
"חזור  בזה  הרגע!"
רחב  פתחתי  דלת  לאכסדרה,
ולסלון  פרצו  מאתיים  אלף
של  פרפרים  רוקדים  בליל  קריר.
הם  נדחפו,  התגלגלו  לשובע,
זרקו  המון  אבקה  מהכנפיים;
מהם  הייתי  מקבל  סחרחורת  –
לולא  היו  עיניך  מול  עיני.

1932

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן