הוֹ,  לוּ  יָכֹלְתִּי  רַק  לָסֶגֶת
וּלְהַשְֹכִּיל  מִבְּרֵאשִׁית
כִּי  הַשּׁוּרָה  עִם  דָּם  –  הוֹרֶגֶת:
תִּגְעַשׁ  בַּלֹּעַ  –  וְתָמִית!

הָיִיתִי  מְוַתֵּר  לָבֶטַח
עַל  מִשְׁחֲקֵי  הַתַּת  מוּדָע.
כָּל  כָּךְ  רָחוֹק  הָיָה  הַפֵּתַח,
כָּל  כָּךְ  נָבוֹךְ  בּוֹ  הַמַּבָּע…

זִקְנָה  הִיא  רוֹמָא  שֶׁדּוֹרֶשֶׁת
מִשַּׂחְקָנֶיהָ  לֹא  דִּקְלוּם,
תְּמוּרַת  גַּלְגֶּלֶת  וְקַשְׁקֶשֶׁת  –
לָמוּת.  לְגַמְרֵי.  עַד  לֹא  כְּלוּם.

כְּשֶׁרֶגֶשׁ  אֶת  הַצְּלִיל  קוֹבֵעַ  –
נִשְׁלָח  לוּדָר  אֶל  הַבָּמָה.
כָּאן  קוֹל  הָאָמָּנוּת  גּוֹוֵעַ,
נוֹשְׁפִים  גּוֹרָל  וַאֲדָמָה.

1932