אֵלֵךְ  לַוְּרָדִים,  לְגַנִּי  הַיָּחִיד,
אוֹתוֹ  מַקִּיפָה  הַגָּדֵר  הַפִּלְאִית.

זוֹכְרִים  הַפְּסָלִים  שָׁם  אוֹתִי  צְעִירָה,
וְלִי  תְּמוּנָתָם  תַּחַת  מַיִם  זְכוּרָה.

בְּבֹשֶֹם  אִלֵּם  שֶׁל  תִּרְזוֹת  הַמַּלְכוּת
תָּרְנֵי  הַסְּפִינוֹת  לִי  חוֹרְקוֹת  בִּכְבֵדוּת.

שׂוֹחֶה  הַבַּרְבּוּר,  כְּמוֹ  שֶׁאָז,  מוּל  הַזְּמַן,
בַּחֵן  ויָפְיוֹ  שֶׁל  כְּפִילוֹ  הוּא  מֻקְסָם.

תַּרְדֶּמֶת  פָּקְדָה  בְּרִבּוֹא  הַפְּסָעִים:
רֵעִים  וְאוֹיְבִים,  אוֹיְבִים  וְרֵעִים.

מִצְעַד  הַצְּלָלִים  עוֹד  נִמְשָׁךְ  בְּלִי  חֶשְׁבּוֹן
מִשֵּׁישׁ  הַלָּגִין  עַד  דַּלְתוֹת  הָאַרְמוֹן.

שָׁם  מְלַחְשְׁשִׁים  לֵילוֹתַי  הַלְּבָנִים:
מִי  זֶה  שֶׁאָהַב  כֹּה  סוֹדִי,  כֹּה  מַדְהִים?

הַכֹּל  שָׁם  לוֹהֵט  בַּיָּשְׁפֵה  וּבַדָּר  –
אַךְ  עֵין  הָאוֹרוֹת  מֵעֵינֵינוּ  הֻסְתַּר.

1959