יֵשׁ  גוּרֵי  זְאֵבִים,  בָּעוֹלָם  הֵם  תְּרֵיסָר,
שֶׁהוֹלְכִים,  מַבִּיטִים  וְשׁוֹתְקִים  אַךְ  לְבַד.
בְּאוֹקְטוֹבֶּר…  הוֹ,  לֹא!  בְּנוֹבֶמְבֶּר  הַקַּר
מוּל  בֵּיתֵנוּ  מָצָאתִי  אֶחַד.

עַל  רֹאשׁוֹ  הַסָּעִיר  שֶׁלֶג  נַּח,  לֹא  רָטֹב.
הוּא  חִמֵּם  –  לֹא  נָמַס  בַּחֻלְצָה  הַגְּבִישִׁית.
כַּמָּה  טוֹב  הוּא  הִבִּיט!  וְשָׁתַק  –  כַּמָּה  טוֹב!
כַּמָּה  טוֹב  בְּעֵינַי  הוּא  הִבִּיט…

עַף  לוֹ  הַסְּתָו  כְּמוֹ  צִפוֹר  מְגֻשֶּׁמֶת  –
אֹדֶם  נוֹצוֹת  עֲלֵי  שֶׁלֶג  לָבָן.
אֵיזוֹ  פִּתְקָה  שָׁם  לְמַעְלָה  נִרְשֶׁמֶת?
טוֹב  –  הֲיִהְיֶה  לָנוּ  כָּאן?

הֲכְשֶזֶּרֶם  הַמַּיִם  הָלַךְ  וְרָתַח
(הִתְכּוֹנַנְתִּי  לַשּׂבַע  מֵרִי  הַמִּטְבָּח),
הַגּוּרִים  הִתְאַסְפוּ  בְּעִגּוּל  הַזָּהָב
וְלָהֶם  בְּמִשְׁעוֹל  שַׁר  כּוֹכָב.

וְאֶצְלִי  בֶּחָצֵר  הֵם  רוֹקְדִים  בְּאִלֵּם,
וּתְרֵיסַר  הָרוּחוֹת  סוֹבְבוֹת  עֲלֵיהֶם,
וּמֵאִיר  הַמִּשְׁעוֹל  לָעֵידָן  הַמֻּשְׁלָם,
וְהַטּוֹב  מִתְקַדֵּם  בָּעוֹלָם.

יֵשׁ  בָּעוֹלָם  עוֹד  גּוּרִים,  זֶה  יָדוּעַ  –
יֵשׁ  גַּם  לָהֶם  הֶרְגֵלִים  וּמֶרְחָב,
רַק  מֵעֲלֵיהֶם  לֹא  חָגָה  הָרוּחַ,
שָׁר  לֹא  לָהֶם  הַכּוֹכָב!

בַּשְּׁנִיָּה  שֶׁכִּמְעַט  וְנִרְדֶּמֶת  אֲנִי  –
מַאֲדִים  עוֹלָמִי  כְּמוֹ  זִירַת  הַקְּרָבוֹת.
הָאָבִיב  מִשְׁתַּפֵּךְ  בַּחַלּוֹן  הַלֵּילִי
וּמֵאִיר  וּמוּאָר  בַּקְּצָווֹת.

וְרוֹפְאֵי  הַלֵּילוֹת  בַּמִּכְסִים  הַכְּחֻלִּים
מִסְּבִיבִי  נִדְחָסִים  לְשַׁרְשֶׁרֶת  הֲלוֹם,
מִסְּבִיבָם  הַגּוּרִים  בָּעָבִים  מִסְתַּכְּלִים,
אַחֲרֵיהֶם  –  הַנּוּר  הָאַדֹם…