רוּחוֹת,  אֲפֵלה  וְרָבִיב
בַּמִּדְבָּר  הַמֵּימִי  הַצּוֹנֵן.
כָּאן  מֵתוּ  חַיִּים  עַד  אֲבִיב,
עַד  אֲבִיב  כָּאן  כָּל  גַּן  הִתְרוֹקֵן.
לְבָדִי  מוּל  קַנְבָאס,  בְּצַלְמוֹן.
קֹר  וָרוּחַ  חוֹדְרִים  בָּחַלּוֹן.

אֶתְמוֹל  עוֹד  הָיִית  אַתְּ  אֶצְלִי  –
וְהִנֶּה  מִשְׁתַּעְמֶמֶת  אִתִּי.
הָיָה  עֶרֶב  שֶׁל  יוֹם  סַגְרִירִי
וְדִמְיַנְתִּי:  אוּלָי  אַתְּ  אִשְׁתִּי…
אָז  שָׁלוֹם!  בְּלִי  אִשָּׁה,  בְּלִי  תִּקְווֹת
אֵיכְשֶׁהוּ  אֶת  הָחֹרֶף  אֶשְׁרֹד…

הַיּוֹם  בַּשָּׁמַיִם  מַסָּע:
הֶעָבִים  לְפִי  רֶצֶף  עִקֵּשׁ.
עַקְבֵךְ  שֶׁלְּיַד  הַכְּנִיסָה
מִמֵּי  הַגְּשָׁמִים  הִטַּשְׁטֵשׁ.
וְכוֹאֵב  לָעֵינַיִם  לִבְהוֹת
בָּעוֹפֶרֶת  שׁל  בֵּין  הַשְּׁמָשׁוֹת.

וְרָצִיתִי  הַפַּעַם  לִצְעֹק:
"שׁוּבִי,  חֵלֶק  מִמֶּךְ  בִּי  נִשְׁאַר!"
אַךְ  יוֹדַעַת  אִשָּׁה  אֵיךְ  לִמְחֹק:
לֹא  אוֹהֶבֶת  יוֹתֵר  –  אֲנִי  זָר.
אָח  דּוֹלֶקֶת,  וְיֵשׁ  מָה  לִשְׁתּוֹת…
מָה  חָסֵר?  בָּא  לִי  כֶּלֶב  לִקְנוֹת.

1915