הָאֹשֶׁר  רַק  בַּזִּכְרוֹנוֹת  מוֹפִיעַ.
אַךְ  הוּא  בְּכָל  מָקוֹם.  הֲיִתָּכֵן  –
הוּא  גַּן  סְתָוִי  –  מֻכָּר,  אֲבָל  מַפְתִּיעַ,
אֲוִיר  נָקִי  שֶׁלְּחַלּוֹן  זוֹרֵם?

בְּעֹמֶק  הַשְּׁחָקִים  עָנָן  נוֹגֶהַּ,
מַלְבִּין  קָצֶהוּ.  אַחֲרָיו  מִזְּמַן
עָקַבְתִּי…  לֹא  הַרְבֵּה  אֲנִי  יוֹדֵעַ,
וָאֹשֶׁר  –  הוּא  רַק  לַיּוֹדְעִים  נִתַּן.

חַלּוֹן  נִפְתַּח.  צִיְּצָה  וּמִתְמַקֶּמֶת
צִפּוֹר  בָּאֶדֶן.  מַעֲבִיר  מַבָּט
אֲנִי  מֵהַסְּפָרִים  לְרֶגַע  קַט.

רֵיק  בַּשָּׁמִיִם,  אֲפֵלָה  נִרְקֶמֶת,
בַּגֹּרֶן  מְדִישָׁה  מַכָּה  בְּקוֹל.
אַשְׁרַי  –  רוֹאֶה,  שׁוֹמֵעַ.  בִּי  הַכֹּל.

1909