חדשות

החום  חגג.  בָּעֹר  בער  החורש.
הזמן  תקתק  כמו  נודניק.  "קוקוריקו"
שר  תרנגול.  יצאתי  מהשער.
ספסל  ליד  גדר.  שם  נם  ברוגע
נווד  רזה  שחור  –  נראה  לי,  סרבי.
צלב  כסף  כְּבַד  משקל  עיטר  קמעה
חזהו  הערום.  טיפות  היזע
התגלגלו.  על  הגדר  למעלה
ישבה  קוֹפָה  בחצאית  נוצצת,
אכלה  את  העלווה  המאובקת
בחמדנות.  את  צווארה  אחורה
משך  קולר  של  עור,  שבשרשרת
נקשר.  שמע  אותי  –  הקיץ  הסרבי
והתעורר,  ניגב  זיעה,  ביקש  קצת  מים  –
נתתי  לו.  הוא  רק  טעם  טיפונת  –
לא  קר  מדי?  –  על  הספסל  שָׂם  ספל.
והקופה  אותו  בשתי  ידיה
חטפה  מיד.  וכך,  כשהיא  טובלת
במים  אצבעות,
הייתה  שותה:  בעמידה  על  ארבע,
במרפקים  על  הספסל  נשענת
לדופן  הסנטר  כמעט  נוגע,
הגב  מעל  הראש  המתקרח
קימר  גבוה.  יתכן  שככה
עמד  קיסר  פרס:  היה  כורע
אלי  שלולית  –  אחר  שהוא  בורח
מפני  צבא  הברזל  של  אלכסנדר
בינתיים  הקופה  לגמוע  את  המים
חדלה,  הפילה  את  הספל,  קמה
ואז  –  האם  אשכח  את  זה  הרגע?  –
לי  את  ידה  –  שחורה  ומיובלת  –
עודה  קרירה  מהנוזל,  הושיטה…
לחצתי  יד  לשמנא  ולסתלא,
למנהיגי  אומות  –  אף  יד  אחת
קווי  מתאר  האצילות  כאלה
לא  כללה!  ובידי  שום  יד
באחווה  כזאת  הייתה  נוגעת!
ואף  אחד  אף  פעם  בעיניי
לא  הסתכל  כך  –  בחכמה,  בעומק
ממש  –  עד  התחתית  של  נשמתי
מעת  קדמת  דנן  את  אגדות  המתק
אותה  חייה  העירה  בליבי,
והחיים  נראו  מלאים  כאילו
מקהלת  מאורות,  גלים,  רוחות,
במוזיקה  של  העוגב  הקוסמי
לשתי  אוזניי  פרצה,  המתה  כמו  פעם,
כמו  בימים  שכלל  לא  נשכחו.
 
עם  טמבורין  ביד  הלך  הסרבי,
כשעל  קטפו  יושבת  הקופה
מצד  השמאל,  בקצב  מתנדנדת,
כמו  על  פילו  –  מהרג'ה  בהודו.
נתלה  הארגמן  של  עין  השמש
בלא  קרני  האור
בין  קילוחי  עשן.  ותלאובה  דוממת
עלי  חיטים  קמלים  הייתה  ניתכת.
 
ביום  ההוא  פרצה  המלחמה.
 
7.06.1918, 20.02.1919

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן