VII. גזר הדין

וְנָפְלָה  עָלַי  מִלַּת  הַסֶּלַע.
בַּחַיִּים  אֲנִי,  פָּחוֹת ־ יוֹתֵר.
אֵין  דָּבָר,  כְּבָר  לֹא  הֻפְתַּעְתִּי,  אֶלָּא
אֵיכְשֶׁהוּ  וְאֶסְתַּדֵּר.

יֵשׁ  לִי  עֲבוֹדה  לֹא  מְבֻטֶּלֶת:
לַהֲרֹג  אֶת  כָּל  הַזִּכְרוֹנוֹת,
לַהֲפֹךְ  אֶת  נִשְׁמָתִי  לְמֶלֶט
וְלִלְמֹד  אֵיךְ  מֵחָדָשׁ  לִחְיוֹת.

כִּי  אַחֶרֶת…  רִשְׁרוּשֵׁי  הַקַּיִץ,
חֲגִיגַת  הַשֶּׁמֶשׁ  בַּחַלּוֹן,
יוֹם  בָּהִיר  בּוֹ  הִתְרוֹקֵן  הַבַּיִת  –
כְּבָר  מִזְּמַן  הָיָה  לִי  הֶחָזוֹן.

1939