פִּתְאוֹם  נַעֲשָׂה  לִי  קָשֶׁה  לִנְשֹׁם  –
מַשֶּׁהוּ  יֵש  לְהַחְלִיט  בַּנָּדוֹן:
אוֹ  שֶׁזֶּהוּ  פַּחַד  גְּבָהִים,
אוֹ  שֶׁזֶּהוּ  חַיְדַּק  הֲבָלִים.
יְדִידַי,  הַנּוֹשְׁמִים  בְּקַלֵּי  קַלּוּת!
הֲאַתֶּם  רְחוֹקִים  –  אוֹ  אֲנִי  בְּגָלוּת?
יֵשׁ  בָּתִים  מְרַחְפִים  הָלֹךְ  וְחָזֹר  –
מִי  עַל  בֵּיתִי  לְרַחֵף  יֶאֱסֹר?
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    בּוֹ  דּוֹמֵעַ  הַכֶּלֶב,
    צוֹרְחִים  יְלָדִים.
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    רַק  שֶׁרוּחַ  הָעֶרֶב
    לֹא  תָּרוּץ  לַשְּׁחָקִים!

הַרְבֵּה  יוֹתֵר  קַל  נַעֲשָֹה  לִנְשֹׁם.
זֶה  מָה  שֶׁהָיָה  לְהַחְלִיט  בַּנָּדוֹן.
וּבְכָל  זֹאת  זוֹרֵם  בְּעָרְקַי  דָּבָר
שֶׁלֹּא  אַצְלִיחַ  לָשִֹים  עַל  נְיָר.
יְדִידַי,  הַנּוֹשְׁמִים  בְּקַלֵי  קַלוּת!
שׁוּב  אַתֶּם  רְחוֹקִים,  שׁוּב  אֲנִי  בְּגָלוּת?
וְגַם  כָּאן,  בַּמָּקוֹם  הַזֶּה,  הַשּׁוֹמֵם  –
שׁוּב  וְשׁוּב:  לֹא  אִתִּי  אַתֶּם!
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    בּוֹ  דּוֹמֵעַ  הַכֶּלֶב,
    צוֹרְחִים  יְלָדִים.
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    רַק  שֶׁרוּחַ  הָעֶרֶב
    לֹא  תָּרוּץ  לַשְּׁחָקִים!

כָּךְ  שַׁרְתִּי  אֲנִי  –  וְהִנְהַנְתָּ  אַתָּה.
הָרוּחַ  לַיָּם  אוֹתָנוּ  נִוְּטָה.
אַךְ  –  אַף  שֶׁאַתָּה  כֹּה  רַב  כִּשְׁרוֹנוֹת  –
אֵינֶנִי  מִגֶּזַע  הַמִּתְאַבְּדוֹת.
יְדִידַי  שֶׁכָּל  כָּךְ  בְּקַלּוּת  נוֹשְמִים!
שׁוּב  אַתֶּם  רְחוֹקִים…
וַאֲפִלּוּ  אַחְלִיט,  וְאָעֵז,  וְאֶחְפֹּץ  –
מִי  אֲפָרִית  לְמַטָּה  יִפְרֹשׂ?
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    בּוֹ  דּוֹמֵעַ  הַכֶּלֶב,
    צוֹרְחִים  יְלָדִים.
    אִישׁ  לֹא  יוֹדֵעַ
    כִּי  בֵיתִי  דּוֹאֶה  לוֹ.
    רַק  שֶׁרוּחַ  הָעֶרֶב
        רוּחַ
        רוּחַ
        רוּחַ