בְּעֹמֶק  מֵי  הַבּוֹר  –  צָלוּל  וְגַם  אָפֵל,
מַלְבִּין  הַצֹּהַר  הַפָּרוּחַ.
וְלַמָּה  שֶׁהַלֵּב  מַכְבִּיד  לוֹ  וְצוֹלֵל  –
כָּל  כָּךְ  לְאַט,  כָּל  כָּךְ  בָּטוּחַ?

עִתִּים  יוֹרֵד  בְּכָל  הַכֹּבֶד  לַתַּחְתִּית,
לְטִין  חָבִיב  מִתְגַּעֲגֵעַ;
עִתִּים  בּוֹרֵחַ  מֵהָעֹמֶק  כְּמוֹ  קַשִּׁית,
לְמַעְלָה  צָף  בְּאֵין  מַפְרֵעַ.

בָּרֹךְ  הַמְּדֻמֶּה  עֲמֹד  לְיַד  מִטָּה,
זַמְזֵם  לְךָ  שִׁירֵי  אַשּׁוּחַ,
מִכִּסּוּפֶיךָ  הִתְיַסֵּר  כְּמוֹ  מִבְּדוּתָה,
חַיֵּךְ  לְשִׁעֲמוּם  זָחוּחַ!

1910