אֲנַחְנוּ  אוֹהֲבִים  רַק  מָה  שֶאֵין  לוֹ  שֵׁם,
שֶׁכְּמוֹ  חֲצִי  רְמִיזָה,  מְיַסֵּר  תָּמוּהַּ:
מְעוֹף  הָעֲגוּרּים,  בַּטֶּבַע  טוּר  שָׁלֵם
שֶׁל  סִימָנִים  לְהַכַּרַת  הַלֹּא  יָדוּעַ.
  
צְלִיל  הַחַיִּם  שׁוֹטֵט,  כְּמוֹ  בְּמָבוֹךְ  כְּתָלִים
בָּרִיק  שֶׁל  נִשְׁמוֹתֵינוּ,  מִין  שֶׁל  הֵד  בְּלִי  בַּיִת;
סְפִינַת  הַזְּמַן  עֲלֵי  שִׁכְשׁוּךְ  קְצָפִים  מַנְעִים,
עוֹד  מַפְלִיגָה  וְלֹא  מוֹצֵאת  חוֹפֵי  הַזַּיִת.
  
אֶל  הֶעָבָר  פוֹנוֹת  עֵינֵינוּ  הַכְּמֵהוֹת,
וְלֹא  מִתְבּוֹנְנִים  בַּאֲרָצוֹת  קָדִימָה.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

בְּאַסְפַּקְלָרְיוֹת  חָי  נְחִיל  יְפֵהפִיוֹת,
אֲבָל  מֵעָמְקֵיהֶן  קוֹרֵא  הַמָּוֶת  פְּנִימָה.

1907