אֶת  אִיּוֹב  אֲנִי  מְְשַׁכְנֵעַ:
תְּנַסֶּה  לַעֲמֹד  עוֹד  רֶגַע,
עוֹד  סִבּוּב  אֶחָד  בֵּינָתַים
בַּקְּרָב  מוּלוֹ  שֶׁבַּשָּׁמַיִם…
 
זְכֹר  עַל  כַּעַס,  זְכֹר  עַל  עֶצֶב,
גַּם  עַל  צֶדֶק  לֹא  לִשְׁכֹּחַ  –
עוֹד  סִבּוּב  תּוֹסִיף  לְרֶצֶף,
קְצָת  תִּסּוֹג  –  אַךְ  בְּלִי  לִבְרֹחַ.
 
שִֹים  תְּנָאִים  בְּשֶׁכֶר-מֶכֶר,
מְצָא  מִלָּה  שֶׁתִּתְוַכֵּחַ,
תַּאֲשִׁים  אוֹתוֹ  בְּשֶׁקֶר,
עוֹד  סִבּוּב  –  בְּלִי  מְנַצֵּחַ!
 
תַּחְזִיק  עוֹד  יוֹם-יוֹמַיִם
נגיד  –  אֵיפֹה  שֶׁעַכְשָׁו.
אֲבָל  הוּא  הֵרִים  יָדִיִם
וּכְבָר  נָפַל  עַל  בִּרְכָּיו.

1977