אַף לֹא שָׁמַעְתִּי זֶמֶר אוֹסִיאָנִי ,
וְלֹא לָגַמְתִּי יַיִן מִיֵּינָם.
אַךְ מִתְקָרֵחַ יַעַר – וְדוֹמַנִי
כִּי סַהַר סְקוֹטִי מִתְמַלֵּא בְּדָם.
וְשֶׁקֶט זֶה נִשְׁמָע לִי כְּמוֹ וִכּוּחַ
אוֹ הִתְפַּקְּדוּת בֵּין נֵבֶל לְעוֹרֵב ,
בְּאוֹר יָרֵחַ מְנוֹפֶפֶת רוּחַ
צָעִיף מַבְלִיחַ לְלוֹחֵם זוֹקֵף.
קִבַּלְתִּי יְרֻשָּׁה – הִיא מְהַמֶּמֶת:
חֲלוֹם נוֹדֵד שֶׁל זַמָּרִים זָרִים.
אֶת סְבִיבָתֵנוּ הַמְּשַׁעֲמֶמֶת
נוּכַל מִלְּכַתְּחִלָּה לְהַחְרִים.
אוֹצָר וְעוֹד אוֹצָר, יֵשׁ לְהַנִּיחַ,
יִפְסַח עַל נְכָדִים, יֵלֵךְ לוֹ לְנִינִים –
וּסְקַלְד חָדָשׁ שִׁירָה נָכְרִית יַשְׁמִיעַ,
פְּרִי חִבּוּרוֹ לְמֵיתָרָיו יַתְאִים.
1914
אוסיאן: בשנות 1758-63 פרסם המשורר הסקוטי הצעיר ג"מס מקפרסון סדרת פואמות שלפי דבריו הנן תרגומיו מהשפה הגאילית-סקוטית (אחת הלשונות הקלטיים שאותה מנסים להחיות לאומנים סקוטיים היום) של יצירות המשורר הסקוטי העתיק בשם אוסיאן בן פינגל במאה ה-2. בעצם הפרסום היה קריאת תיגר של הסקוטים נגד השילטון הבריטי במישור התרבותי: הספרות שלנו עתיקה ומקורית יותר! במהרה הואשם מקפרסון בזיוף ופברוק – ובצדק, אך האמת כנראה מורכבת יותר: ישנן אגדות ושירים אותנטיים שאותם רשם מקפרסון, אך הלה ערך אותם ביד חופשית ורחבה.
אף על פי שאוסיאן כנראה לא היה קיים במציאות ולא כתב פואמות – היצירות הללו הפכו לסמל התרבות הסקוטית (ובכלל הקלטית) העתיקה.
נבל ועורב – לפי פואמות אוסיאן, סמלי המסדר של פינגל.
סקלד – כינוי לזמרים הנודדים של תקופת הוויקינגים הסקנדינביים (לפני כאלף שנים); המפורסם ביניהם – סנורי סטורלוסון (ראשית המאה ה-13).
השירה הסקאלדית הייתה נטולת "המצאת המציאות": היא תיארה את האירועים האמתיים (או לפחות מה שהיה מקובל עליהם כמו אמיתי, כולל מיתוסים עתיקים) ואת גיבוריהם; כל פנטזיה בעיני הסקלדים הייתה נחשבת כשקר, לכן יצירותיהם נחשבות למקורות היסטוריים נהימנים. מאידך – אמנות השיזור של כמה משפטים שונים אחד בתוך השני מיקמה את השירה הסקלדית גבוה בין אבני הדרך החשובות בתולדות התרבות של כמה מדינות.
יש לציין כי שירי אוסיאן התיימרו להציג את השירה הקלטית הקדומה באיים הבריטיים – כך שאי אפשר לשייך אותם לסקלדים לא גאוגרפית ולא תקופתית (הפרש של כאלף שנים!) כנראה מנדלשטם משתמש פה במילה "סקלד" כתיאור המשורר המתאר את הזמנים שהיו ואינם.