1891-1938. נולד במשפחה יהודית בוורשה, הירי הוריו בקושי דיברו רוסית, שפת התרבות במשפחתו הייתה גרמנית. למד בפריס, שם הכיר את התרבות האירופאית ואת השירה הרוסית המתחדשת. למרות שהתנצר (בכנסיה לותרנית) – עם הזמן הדגיש את יהדותו הן בחייר והן בשירה.
ידוע כי סטאלין היה בין מעריציו ומאוד קיווה שמנדלשטם יהלל את שמוץ מנדלשטם אכן ניסה לכתוב משהו שיפגין את הלויליות שלו כלפי השילטון – אך יצא משהו כה חיוור שלא ראוי לאזכורץ לאומת זאת – ב-1933 כתב שיר "מתחתנו איננו חשים אדמה" שבו כל בר דעת ראה דיוקו אכזרי של הרודן.
נעצר פעמיים. בפעם השנייה הוגלה לסיביר – שם מת באחד ממחנות הכפיה, חולה ורעב. יש כמה גרסאות איך זה קרה – בכל מקרה, מקום מותו לא ידוע אף בערך.
היה לראשון בין היהודים שהתקבלו בסלונים הספרותיים בסנקט פטרבורג – אך עם הזמן הפך אולי לראשון בין משוררי רוסיה. שירתו מתאפיינת בצפיפות הדימויים הבלתי רגילה.

1889-1966. השם האמתי – אנה גורנקו. החלה להשתמש בשם בדוי לפי בקשת אביה "כיג לא לבזות את שמו". תמיד מוזכרת כאחד היוצרים הבולטים בין משוררי תור הכסף. פעמיים הייתה מועמדת לפרס נובל לספרות.
אחרי המהפך הבולשביקי נשארה בבריה"מ ולא יצאה לחו"ל עד שב-1964 קיבלה פרס ספרותי באיטליה. בעלה הראשון (המשורר ניקולאי גומיליוב, ראה באוסף זה) הוצא להורג ע"י השלטון הבולשביקי ב-1921 באשמת ההשתתפות בנסיון המרד המדומה. בנה לב נעצר ונשלח למחנות הכפייה פעמיים, לתקופה מצטברת של 15 שנה. גם בעלה השלישי ניקולי פונין נעצר וסיים את חייו במחנה סיבירי. במשך עשרות שנים שיריה לא יצאו לאור. בשנת 1946 זכתה (יחד עם הסופר מ. זושנקו) "לככב" בהחלטת מרכז המפלגה הקומוניסטית כשם נרדף לתופעה שלילית בספרות.

1894-1958. התפרסם כמשורר ב-1912. ב-1922 היגר מרוסיה הסובייטית. שאר חייו עברו לרוב בצרפת, שם הו גם מת.
אחד המוכתרים בתואר הלא רשמי "המשורר הראשון של הגולה הרוסית" (יחד עם ולדיסלב חודסביץ'). בניגוד למהגרים רבים אחרים – המשיך לכתוב עד מותו ולשייף יותר ויותר את סגנונו שמתאפיין בכתיבה "הגיונית" תוך כדי שמירה על מוסיקה מדוייקת.

1888–1957. שם אמתי – עמינדב שפולנסקי. יהודי, יליד אוקראינה.

החל לפרסם את שירתו אחרי שנפצע כחייל במלחמת העולם הראשונה. התנגד לשילטון הבולשביקי מיומו הראשון, היגר לצרפת. בימי הכיבוש הגרמני הסתתר במחתרת. נחשב לאחד המשוררים הפופלריים של הגולה הרוסית.

1855-1909. לפי הסדר הכרונולוגי – הפטרארך של תור הכסף. מכונה גם "משורר אקסיטנצאליסטי".

1891-1967. ב-1908 היגר לצרפת, שם החל את פעילותו הספרותית. ב-1917 חזר לרוסיה, אך קיבל לא בחיוב את ניצחון הבולשביקים ועזב שוב לאירופה. ברומן "חולחו חורניטו" הסטירי ניבא את הפשיזם האיטלקי, את הנאציזם בגרמניה, את השואה ואף את פצצת האטום שבה ישתמשו אמריקאיים נגד יפן.
רק ב-1940, אחרי תבוסת צרפת מול גרמניה הנאצית, החליט לשוב לבריה"מ.
ארנבורג החל כמשורר, אך לרוב הפופלריות זכה בימי המלחמה, כאשר כתב מאות כרוזים אנטי-נגרמניים שהופצו בין החיילים, והוכרז בגרמניה הנאצית כאוייב מספר אחד אחרי שהמציא את הססמנה "האם הרגת היום לפחות גרמני אחד?" (יחד עם ואסילי גרוסמן) את "הספר השחור" על אודות השואה בשטחה של בריה"מ (הספר נאסר לפרסום). אחרי מותו של סטלין המציא את כינוי התקופה "הפשרה". יצירתו הפואטית נשכה לתקופת מה, אך משנות ה-70 זכתה לרנסאנס.

1870-1953. חתן פרס נובל לספרות משנת 1933 – הראשון בין הסופרים הכותבים ברוסית.
בשנת 1920 היגר לצרפת וסירב להצעות רבות לשוב לרוסיה הסובייטית. בימי מלחמת העולם השנייה גר בדרום צרפת, החביא בביתו יהודים וסייע להם להימלט מאירופה.
מפורסם יותר בגלל הפרוזה שלו, אך גם שירתו זכתה להערכה רבה.

1880-1934. שם אמתי – בוריס בוגייב. המילה "ביילי" פירושה "לבן".
שם בולט בסימבוליזם הרוסי – כולל פרוזה: הרומן "פטרבורג" שלו נחשב לפסגת המודרניזם הרוסי. היה ראשון במחקר מדעי של השירה הרוסית.

1880-1921. אחד השמות המרכזיים בתור הכסף, שאפילו שנות חייו הפואטיים כאילו מגדירים אתת גבולות התקופה.
את מהפכות 1917 קיבל בהתלהבות, ראה בהן במשקפי הרונמטיות כניצחון ספונטני של הכאוס הטבעי. במשך כשנתיים עבד הרבה בשביל השלטון החדש שידע לנצל לצרכיו את הפופלריות של בלוק, אך לבסוף הלה התאכזב מהבולשביקים בגלל הגבלות חופש הביטוי. בשנת 1921 חלה בלוק רצינית, אך הממשלה (וכנראה אף רה"מ לנין אישית) אסרו עליו לצאת לחו"ל לקבלת טיפול רפואי, והמשורר מת.

1867-1942. למרות שהתחיל לכתוב שירה די יחסית מאוחר– בתחילת המאה ה-20 נעשה אולי המשורר הפופלרי ביותר ברוסיה. למרות שתמך תחילה בראיונות מהפכניים וסוציאליסטיים – הזדעזע מהשילטון הבולשביקי והיגר ב-1920 לצרפת, שם נפטר. מועמד לפרס נובל לספרות ב-1923.

1924-1873. החל לכתוב שירה די מוקדם, אך יצירותי הראסונו לא זכו התייחסות רצינית המבקרים והקוראם ראו בהם רק נסיונות להמציא צורה לא רגילה של השירה – כגון שיר משורה אחת. אך המחצית השנייה של חייו הפך לאמן השירה שיצירתו ודעתו מקובלות על כולם.
נחשב לדמות המרזית בשירה הסימבוליסטית של התקופה. זמן רב דגל בעיקרון של "האמנות למען האמנות", אך עם הזמן יצירתו נגעה בנושאים הסטוריים וחברתיים. בניגוד לרוב חבריו – קיבל בחיוב את המהפחה הבולשביקית.
קשה להצביע על משורר רוסי חשוב כלשהו בדור שבא אחריו שלא הושפע מבריוסוב.

1886-1921. בעלה הראשון של אנה אחמטובה. בנוסף לשירה – ידוע כחוקר אפריקה. התנדב לצבא במלחמה"ע הראשונה וזכה לאות גבורה. אחרי המלחמה חזר לרוסיה שבה כבר ששר השטון הבולשביקי. גומיליוב לא הסתיר את השקפוץיו המונרכיסיות ואת דתיותו. עם הקמתו של איגוד המשוררים נבחר כיו"ר.
בשנת 1921 נעצר באשמת חבירותו בארגון טרוריסטי (כמו שמצאו ההסטוריונים, הארגון הוא פיברוק ובדייה של המשטרה החשאית) והוצא להורג כעבור חודש. מקום מותו (וקבורתו) לא ידוע.
שירתו שילבה דקדנס ורומנטיקה, לעתים – עד אקזוטיות.

1868-1936. שם אמתי – אלכסיי פשקוב. המילה "גורקי" פירושה "מר".
הוכרז בבריה"מ כאבי "הריאליזם הסוציאליסטי". הוזכר ארבע פעמים כמועמד לפרס נובל לספרות אך לא זכה.
למרות חברותו במפלגה הסוציאל-דמוקרטית והיידות האישית עם לנין – התייחס שלילית למהפך הבולשיקי ולרדיפת המתנגדים לשלטון החדש. יצא לאיטליה ב-1921 אך לא קטע את קשריו עם רוסיה. חזר לבריה"מ ב-1932, זכה לתהילת "הראשון בין הסופרים" והפגין סולידריות מוחלטת עם הנעשה במדינה, כולל "חינוך מחדש" של רסיקי נחנות הכפייה. בו בזמן אנשי המשטרה החשאית הקיפו אותו בחומת המעקב.
הגן רבות על היהודים. ח"נ ביאליק וכמה סופרים יהודיים אחרים קיבלו אישורי היציאה מבריה"מ ב-1921 בערבות השתדלותו של גורקי.
כתב לרוב פרוזה, אך גם כמה שירים שזכו לתהודה ציבורית.

1945–1869. נחשבה לאחד האידיאולגים של הסמבוליזם הרוסי. התחתנה עם סופר ומשורר דמיטרי מרז'קובסקי. הצמד שלהם נמשך 52 שנה (עד מותו של בעלה) והיה לזוג היצירתי המפורסם ביותר בספרות הרוסית.

אחרי המהפך הבולשביקי המשפחה ברחה לצרפת.

1877-1932. השם המלא – קירינקו-וולושין.
החל כמבקר ספרותי, אך בהדרגה הפך למשורר ידוע. בימי מלחמת האזרחים ברוסיה הסתיר (ובכך סיכן את חייו) בביתו שבקוקטבל (קרים) לסירוגין פליטים משני המחנות. בית זה נהפך ל-"בית היצירה" הפתוח בחינם לסופרים ומשוררים.
הרבה לפנות ביצירתו למוטיבים רוסיים לאומיים.

1957-1889. התפרסם כזמר, את רוב השירים חיבר והלחין בעצמו. במקביל שיחק בתיאטרון ובקולנוע.
עזב את בריה"מ ב-1920 יחד עם שרידי הצבא הלבן, התגורר בארצות שונות. בשנת 1943 כתב מכתב לממשלת בריה"מ ובו הבקשה לאשר לו לשוב למלדתו המדממת מהמלחמה. האישור התקבל. ורטינסקי שב למוסקבה, קיבל תנאי מחייה מעולים והרבה במסעות הופעותיו בכל רחבי המדינה, אך תחת הצנזורה הכבדה וללא אזכור בלי התקשורת.
במשך שנים רבות – הסמל האולטימטיבי שם השאנסון הרוסי.

–1940. שמו במסמכים הרוסיים – ולדימיר יבגנייביץ' ז'בוטינסקי. נולד באודסה…

אבל – היש טעם לספר ביוגרפיה של האיש שעל שמו נקראו בארץ יותר רחובות מאשר על שם אחר כלשהו? לכן נציין רק פרט אחד שבדרך כלל לא ידוע היטב לישראלים: ז'בוטינסקי הוא גם שם דבר בספרות הרוסית שלפני היבלעותו בציונות נחשב לכוכב עולה מבטיח. ולא רק אז: בשנת 1930 כתב עליו הסופר מיכאל אוסורגין: "בספרות הרוסית … יש המון יהודים מוכשרים שחיים ומתלהבים רק מענייני רוסיה. עם כל הכבוד כלפיהם – הייתי קושר את רוב המתלהבים בחבל דק ומחליף אותם לאחד שמפגין כלפינו נימוס קר – ז'בוטינסקי".

הוא היה פובליציסט, סופר, מחזאי – וכמובון משורר אמתי.

1886-1939. אביו – בן אצולה פולני, אמו – יהודייה בתו של יעקוב ברייטמן -יהודי מתנצר שספרו "ספרחר הקהל" (1869), רווי בתמיכות לתיאורית הקשר היהודי העומי, היה לאחד החומרים האנטישמיים המובהקים של התקופה. נציין כי למרות זאת – חודסביץ' עצמו התעניין ביהדותו ותרגם לרוסית משוררים יהודיים.
עזב את בריה"מ ב-1922 ולא שב. התגורר לרוב בפריס. יחד עם עם ד.איוונוב היה נחשב למשורר הבולט של הגולה הרוסית. אשתו האחרונה אולגה הלפרין מצאה את מותה באושוויץ ב-1942.

1922-1885. שמו הפרטי האמתי – ויקטור. התפרסם כמשורר ב-1912. אבי הפוטוריזם בשירה הרוסית. נתן את עינו בפגענות הרובית הקדומה, בנומרולוגיה, בפנסלביזם, בהקמת "קהילת יושבי ראש כדור הארץ", בקונצפציית "חוקי הזמן" ושפת הכוכבים ועוד.
יצירתו האוונגרדיסטית מתאפיינת במשחקי מילים וחציי מילים, יצירת מילים וביטויים לצרכים חד פעמיים, שימוש בצירופים פונטיים חסרי משמעות (לכוארה) – כל זה ממקם את חלבניקוב במקום מיוחד מאוד בין משוררי עידן הכסף.

1896–1979. את דרכו בשירה התחיל כרומנטיקן, תלמידו של של גומיליוב, הושפע גם מרדיירד קיפלינג. בשנות ה–20 היה לאחד המשוררים המפורסמים ביותר בבריה"מ. עם הזמן כתב פחות ופחות, אותו הדבר אפשר לומר גם על איכות שירתו. במקום זה התפרסם כתומך נלהב של סטאליו ומדיניותו.

אולי היחיד בין המשוררים המוצגים בקובץ זה שלא רק ששרד אלא גם עשה קריירה מזהירה. אמנם – על כך הוא שילם מחיר כבד כמשורר…

1872-1952. שם אמתי – נדז'דה לוחבינסקי. בגיל שלושים החלה לכתוב סיפורים סטיריים והפכה לכוכב (בין מעריציה היה המלך ניקולאי השני(, נחשבה להומוריסטית הרוסית הראשונה במאה העשרים והוכתרה כמלכת ההומור הרוסי. כעבור כעשור פרסמה ספר שירים שאמנם לא עשה הדים בהיותה בצל גם של הפרוזה שלה וגם של שירי אחותה מירה לוחביצקי (שהייתה אז כבר מפורסמת).
אחרי המהפך הבולשביקי הגרה לחו"ל, שלושים השנים האחרונות בחייה גרה בצרפת.

1895-1925. נולד בכפר במשפחת חקלאים. כמעט משיריו הראשונים נעשה מפורסם כמשורר "עממי כפרי". הוזמן רבות לדקלם את יציורתיו בפני המלכה, האחרונה גם דעגה לשחררו משירות צבאי.
התיידד עם אנשים שונים ואף הפוכים – למשל עם המשורר ל. קנגיסר שהרג את מ.אוריצקי, מראשי המפלגה הבולשביקית, ועם י. בלומקין, מראשי המשטרה החשאית. חייו האישיים כללו כמה נישואים קצרים אך "מפורסמים" – למשל לרקדנית האמריקאית אייסדורה דונקן ול נינה של ל. טולסטוי, סופייה.. התאבדותו הכתה גלים בחברה. את ההספד המפורסם ביותר כתב ל. טרוצקי.
נשאר סמל הליריקה האלגית הרוסית.

1893-1930. בנעוריו השתתף בפעילות מהפכנית, עבורה נידון לתקופות קצרות בבתי סוהר, שם התחיל לכתוב שירים (לימים שמח כי הסוהרים החרימו את מחברת שיריו של אותם הימים).
את המהפכה הבולשביקית קיבל בהתלהבות ונסיה לביות "בורג" במכונת העתיד הקומוניסטית, וכתב פואמות כמו "לנין" ואחרות המהללות את השילטון החדש, אך במשך הזמן התרחב הפער בינו ליבן הזרם הרשמי. בגיל 37 התאבד (הסיבות לא ברורות עדיין). אחרי מותו סטאלין הכריז כי "מאיאקובסקי הוא המשורר הטוב והמוכשר ביותר של העידן" מה שגרם לקנוניזציה של מאיקובסקי ושירתו הן בבריה"מ והן בחוגי השמאל בעולם.
היה לסמל של שירה פוטוריסטית ברוסיה. שיריו התאפיינו בריבוי ניאולוגיזמים, חריזות בלתי צפויות ומשחק רציף עם המקצב.

1899-1977. במערב ידוע כסופר אמריקאי, אך במחצית חייו הראשונה כתב ברוסית. בן למשפחת אצולה ותיקה שנתנה לרוסיה כמה שמות מפורסמים בהם שרים, מצביעים, אנשי מדע, אמנות, ספרות, תעשיינים ועוד. המשפחה ברחה מרוסיה אחרי המהפך הבולשביקי. נבוקוב נדד באירופה והיגר לארה"ב ב-1937 בעזרת אירגונים יהודיים – לא רק בגלל יהדותה של אשתו אלא בגלל תרומת משפחתו להגנת בייליס.
בבריה"מ שמו של נבוקוב נמחק מהתודעה הרשמית ואף אחד מספריו לא פורסם. מצדו, במשך כל חייו היה נבוקוב מתנגד מושבע של כל סוגי הטוטאליטאריות – הן קומוניסטית והן פשיסטית. היה הוא גם ידוע כתומך נלהב של הציונות ושל מדינת ישראל: כך למשל בשנת 1973 עם פרוץ מלמת יום הכיפורים שלח צ'ק לצה"ל כתרומה נגד התוקפנות הערבית.
החל לכתוב שירה בגיל צעיר (תחת שם בדוי "סירין" שבו המשיך להשתמש לעתים), אך כהתבגרו לא ייחס לשירים אלו חשיבות כלשיא. גם אחרי שעבר בפרוזה לאנגלית – לא פסק מלכתוב ברוסית שירה. תהילתו של נבוקוב כמחבר "לוליטה", "שי", "הזמנה לגרדום" ואחרים העמידה בצל את תרומתו לשירה הרוסית, אך במולדתו הראשונה ובקרב קוראי רוסית שירתו ממוקמת גבוה. כמשורר הושפע נבוקוב מרבים מבני דורו שחיפשו כלים חדשים – ובכל אחת מהדרכים הללו נבוקוב הטביע את חותמו.

1887-1941. שם אמתי – איגור לוטריוב. "סווריאנין" – תושב הצפון.
נחשב לאבי "אגופוטוריזם" – השירה שבמרכזה נמצאת אישיות המחבר ותחושותיו. שירתו מתאפיינת בשימוש רב בתחדישים, תיבות לוע לועזיות בעטיפה סלבית וכו'. הביקורת השלילית מצד ל.טולסטוי דווקא הבליטה את היחדטדיות של סווריאנין וסייעה לנסיקת הפופלריות שלו.
ב-1918 היגר לאסטוניה, שם חי עד סוף ימיו. שירתו נשתנתה מאוד: הסגנון נעשה ברור וקולע, התוכן – ענוק יותר. יש גם סבורים שרק אז הוא נהפך למשורר גדול. אך בתודעת הקורא שירתו הפוטוריסטוית נשארה כרטיס הביקור של סווריאנין.

1890-1960. בנו של הצייר הידוע לאוניד-יצחק פסטרנק באונירסיטה העברית בירושלים ניתן מוצג דיוקנ א.איינשטיין שצוייר ע"י פסטרנק ב-1924). למרות יהדותו הפורמלית – ככל הידוע, ראה בה נטל לא מחייב.
הסופר הרוסי השני (אחרי א.בונין) שקיבל פרס נובל (1958). בעקבות הזכייה הפך ליעד השיסוי בפרופגנדה הסובייטית, בגללה ויתר על הפרס, אך זה לא הועיל הרבה. הזכייה והפופולריות שלו במערב קשורים לרומן "דוקטור ז'וואגו" אך ברוסיה הוא ידוע הרבה יותר כמשורר ששילב ביצירותיו ליריות, דיוק הצורה ואושר הדימויים.

1885–1933. שם משפחתה המקורי – פַּרְנוֹך. נולדה במשפחה יהודית אמידה ומשכילה, שורשיה מצד אביה מגיעים לגולי ספרד מ–1492. כל שלושת הילדים השאירו את שמותיהם בתרבות הרוסית – כך למשל אחיה ולנטין פרנך נחשב לאבי הג'אז הרוסי.

חייה שפעו בפניות חדות – התחתנה והתגרשה, התנצרה, הכריזה על עצמה כלסבית. תחילה כתבה תחת שם בדוי גברי, אך התברגה היטב בחוגים הספרותיים, למרות לשונה החדה.

ידוע המספר המדוייק של השירים שאותם כתבה – 261. האוסף המלא יצא לאור בחו"ל הרבה אחרי מותה.

1882-1969. שם אמתי – ניקולאי קורנייצ'וקוב. בן לאב יהודי ואיכרית רוסיה (אשר עבדה כמשרתת בבית הוריו), לנישואיהם לא היה מעמד רשמי.
חברו הקרובה של זאב ז'בוטינסקי, שבו ראה צ'וקובסקי מורו הספרותי.
בנוסף לשירתו שלו – תרגם לרוסית יצירות רבות מאנגלית, פרסם מחקרים חשובים שירה הרוסית, אך הכי מפורסם כמחבר אגדות לילדים. חלק מהם ידועים לקורא העברי בתרגומי נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואלה סוד.

1880–1932. השם האמתי – אלכסנדר גלירברג. נולד כיהודי באודסה, אך בגיל עשר הועבר לנצרות ע"מ שיוכל להתקבל לגימנסיה. המילה "צ'ורני" השמו הבדוי – פירושה "שחור" ברוסית, סאשה – שם חיבה לאלכסנדר.

החל לכתוב ב-1905, עם הזמן נודע בגלל שירי הילדים ושירים אירוניים. אחרי המהפכה הבולשביקית היגר קודם לליטא, אח"כ – לגרמניה, שם נפטר.

1892-1941. יחד עם אנה אחמטובה נחשבת למלכת השירה הרוסית. בעיני רבים – השם הראשון בחשיבותו בין משוררי תור הכסף.
ב-1922 יצאה מבריה"מ לפראג שם חיכה לה בעלה סרגיי אפרון. הלה, לשעבר קצין בצבא הלבן, גוייס בצרפת ע"י הביון הסובייטי. ב-1937 בעלה ובתה חזרו לבריה"מ, והיא באה בעקבותיהם ב-1939. באותה השנה נעצרו בתה אריאדנה (ל-15 שנה) וגם סרגי אפרון שהוצא להורג כעבור שנתיים. עם פרוץ המלחמה הגיעה לעיירה נידחת שם התאבדה. מקום קבורתה המדוייק לא ידוע. בנה היחיד נהרג במלחמה.

1872-1936. תחילה התפרסם כמלחין. פנה לשירה רק בגיל 33, כעבור שנה פירסם אוסף "שירי אלכסנדריה". היה ההומוסקסואל המוצהר הראשון בספרות הרוסית. בעידן הבולשביקי פירסומיו התמעטו כמעט עד אפס, אך ב-1929 הוא הוציא לאור אוד סדרת שירים "טרוטה שוברת קרח" שהיא "כרטיס הפרידה הספרותי" של קוזמין.
הבולט בין המשוררי התקופה שיצרו רבות בשירה חופשית (לא סילבוטונית ולא מחורזת).

1937–1884. בא "מפשוטי העם", אבל בניגוד למשוררים אחרים בעלי רקע דומה לא הקדיש את שיריו לתיאורי נוף פסטורלי וסצנות מחיים כפריים. בגיל 20 קלוייב ממש פרץ לתודעה הספרותית הרוסית כמי שהצליח לשלב ביצירתו  סמליות, דתיות וביטויים "כפריים".

את המהפכה הבולשביקית קיבל תחילה בהתלהבות ואף כתב פואמה לכבוד לנין. אך עם הזמן התאכזב עמוקות מהשלטון החדש אשר לדעתו היה מנוגד לנפש העם וחיסל את הכפר הרוסי. אחרי שלושה מעצרים – הוצא להורג באשמת שייוכו לאירגון אנטי ממשלתי (שלא היה ולא נברא) בהיותו חולה מאוד. גופתו נזרקה עם אחרות לקבר אחים, אף תאריך מותו רק משוער.

קלוייב השתמש רבות בדמויות תנ"כיות ונצריות, בצירופים בלתי צפויים ובמילים נדירות מניבים מיוחדים, כך שלעתים הקורא העירוני יותר מרגיש מאשר מבין במדוייק את משמעות המלל של שיריו.

1889–1940. יהודי אודסאי. נחשב בתחילת דרכו הספרותית כאחד השמות המבטיחים. אחרי 1917 לא פרסם דבר.

1984–1956. החל לכתוב בגיל 18 בהשפעה הגלויה של אסכולת הפוטוריזם – מאיקובסקי, סווריאנין ואחרים. תמך במהפך הבולשביקי ונשאר בבריה"מ.

נודע בגלל רבגוניות כשרונו, הפרודוקטיביות של יצירתו, אמנות האילתורים, תרכומי השירה ועוד.