נִדְמֶה  לִי  לִפְעָמים  כִּי  חַיָּלֵינוּ
שֶׁלֹּא  חָזְרוּ  מִתֶּלֶם  הַדָּמִים  –
בִּמְקוֹם  לִפֹּל  מֵתִים  בְּאַדְמָתֵנוּ
הָפְכוּ  לָעֲגוּרִים  הַלְּבָנִים.

מֵאָז  עָבְרוּ  שָׁנִים,  אֲבָל  עֲדַיִן
הֵם  לָנוּ  מִלְּמַעְלָה  צוֹעֲקִים.
אוּלַי  –  לָכֵן  הָעֶצֶב  שֶׁבָּעַיִן
הַצּוֹפִיָּה  בְּאֵלֶם  לַשְּׁחָקִים?

הַלַּהֲקָה  לֹא  מְגַלָּה  שׁוּם  צַעַר,
דּוֹאָה  לִקְרַאת  הָאֹפֶק  הַלֵּילִי.
בֵּין  שׁוּרוֹתֶיהָ  יֵשׁ  כְּאִלּוּ  פַּעַר  –
יָכוֹל  לִהְיוֹת,  שָׁמוּר  הוּא  עֲבוּרִי.

יָבוֹא  הַיּוֹם  –  וְגַם  אֲנִי  אַרְקִיעַ
עִם  עֲגוּרִים  בַּחֲשֵׁכָה  דּוּמָה,
בְּקוֹל  צִפּוֹר  אֶקְרָא  מֵהָרָקִיעַ
לַאֲהוּבַי  עַל  פְּנֵי  הָאֲדָמָה.

נִדְמֶה  לִי  לִפְעָמים  כִּי  חַיָּלֵינוּ …