הַיּוֹם  שָׁעָה  מֻקְדֶּמֶת  קָמְתִּי,
כְּשֶׁהַמֶּרְחָק  עוֹד  בְּצַלְמוֹן
בְּדֶרֶךְ  כְּלָל,  אַךְ  נֶאֱלַמְתִּי
כְּהָזִיזִי  אֶת  הַוִּילוֹן:

קָרַן  הָאוֹן  מֵהָרָקִיעַ,
בְּלִי  מַאֲמָץ,  פָּשׁוּט,  בִּסְתָם
בְּיַעַר  מְחָטִים  הִבְקִיעַ  –
וְזֶה  כְּאִלּוּ  לְעוֹלָם.

הָאֲדָמָה  בְּאוֹר  מֻסֶּבֶת,
כְּמוֹ  שָׁי  שֶׁלֹּא  אוּכַל  לִפְדּוֹת,
וּמְצַרְצֶרֶת  הָרַכֶּבֶת  –
כְּמוֹ  תַּךְ  שֶׁמְּאָחֶה  שָׂדוֹת.

כֻּלִּי  מַרְגִּישׁ,  כֻּלִּי  שׁוֹמֵעַ:
אֲנִי  כָּאן  חֵלֶק  בַּפְּסֵיפָס.
חַיַּי  –  כְּמוֹ  שֶׁלֶג  שֶׁזּוֹרֵחַ
עַל  הַגַּגּוֹת  בְּרֹגַע  פָּז.

כֵּן,  עוֹד  יַחְשִׁיכוּ  הַשָּׁמַיִם
וְרֹעַ  לֶחָצֵר  יַחְזֹר…
אֲבָל  מָה  טוֹב  שֶׁבֵּינָתַיִם
מִבְּעַד  הָחַלּוֹנוֹת  –  הָאוֹר!